מָה הֵם שְׁבָחֵי הָרָב,

הָאִם כְּשֶׁכְּלַפֵּי כָּל דָּבָר, הוּא מֵעָלָיו,

אוֹ שֶׁכָּל אֶחָד, זֶה מְדַבֵּר אֵלָיו.

צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת וְגַם אֲנִי.
זֶה עֲדַיִן לֹא מַרְגִּישׁ, אֲבָל
בְּעֶצֶם, כִּמְעַט כְּבָר סְתָו.

אלול דורש
אל תלך
ואני
עוד זורק

שוב חוזר הניגון,
אחרי הצורך בגיוון.
יבואו הלומדים אל הספסלים,

גם אם טעיתי בדרכי,

אספני כאבי ואימי.

לַעֲמֹד עֵרֹם מוּל עֵינֶיךָ
חוֹפְשׂוֹת

על דלת בשמיים:
´זהירות, כאן בונים´!
בואו חרש ופִתחוה
ותגלו רזי עליונים

ביצר הזה- שאפשר לקרוא לו רע,

אבל אני דווקא אוהבת אותו,

היא החליטה ללכת ביום כיפור
עם בגדים אדומים

וּבְכָל הַשְּׁאָר לָחוּשׁ
אֶת כֹּבֶד הַיָּד הַנֶּעֱלֶמֶת

הייתי מקלף

את הזמן משניותיו

ומגיע לבערה השקופה של האלם.

שוב התחלה

שוב הרהורים

על העתיד

על העבר

הִבַּטְתִּי במַרְאָה אַסְפַּקְלַרְיָה

אַפְלוּלִית

רַבִּים פְּגָמֵי קָמִים עֱלִי

אֵיכָה אַעֲלֶה

חֲטָאֵי עֲווֹנוֹתַי וגם פִּשְׁעֵי

מַרְעִמים

מִי בִּקֵּשׁ רְמֹס חֲצֵרוֹ.

שאלה.
היתה לי שאלה.
שאלה קשה,
שאלה נפלאה,
ויצאתי לחפש לה תשובה.

כמה לפניך נושרים, ניגפים?

הַפְּרִי בְּטֶרֶם נִקְטַף
הֵרִים בְּטֶרֶם יֻלְּדוּ
הַיֵלַלוׁת בְּטֶרֶם
הָיוּ זְאֵבִים

יהי רצון מלפניך, ה´ א-להי וא-להי אבותי
שתחזירני בתשובה שלמה כל שעה, כל חיי

החרובים השלמים - הם בכלל לא מעניינים

כבר חשבתי שאני בן חורין.
איתך ועם יראת השמיים
והארץ.

היא רודפת אחרי מנוסתי
ללא חמלה בעת תבוסתי

הרעיה בגדה, הלב נשבר
נסתלקה לחוץ לבקש קצת בר

לזכור את העבר,

אך לא להיות שקוע.

להיות מחובר,

אבל לא תקוע.

אַנָּה וְאַנָּה אָנוּעַ רְנֵּן אֵינְסוֹף/ אֶשְׁאַף אֲוִיר קָּמַאִי קָדַמָּא/ וְאֶבְלַע בְּגִיל מְצִיאוּת אֵתְּגָלֵי

וְהַיָּם אֵינוֹ אֶלָּא כְּלָבִים וּצְעָקָה
הַחֶדֶר אֵינוֹ אֶלָּא עֵצִים וְאֵימָה
וְהַדִּמְעָה

האגדה בהמשך מספרת, שארבעים שנה קודם הגאולה האחרונה, התנדנדה הארץ.