´מהתחנה יצאה רכבת,
בתוכה אמונה צרופה לא מורכבת.

לגעת בעצם אלוקים
אור בוקע מהתריסים
הניחו לי לישון עוד קצת
לפני שנגאלים

ענני מנחה נאספים באפרוריות אל ההרים.
מן הרחובות הצרים מסתלקים האנשים
מבקשים, במהירות מסתכלים
ונעלמים.

לב טוב לך
אור חיים בעיניך
אז אל תאמר חלקי בעצב.

כַּאֲשֶׁר אֲחַזְתִּיךְ
וְנִפַּצְתִּי שׁתִיקוֹתייךְ לִרְסִיסִים
לְשִׁבְרֵי מִלִּים

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

הגלים נלחמו בי כמו מנסים למשכני איתם, למעמקי התהום, אל נבכי הייאוש.

ביום ההוא שבו סוף סוף אחרי שנים בלתי נסבלות, שבהן שחטו את עמנו, שחטו את דמנו ואפילו לגוויתנו לא הניחו כשיצרו ממנה סבונים וכל מיני שימושים מעוותים, שעלו במוחם של החיות האנושיות. באותו היום אני חוגג במסיבת הודיה, ביום שבו נגמרה מלחמת העולם השנייה

היהודי הנודד
נוסע במחוזות הזמן
והמקומות

השמועה מספרת ששם הכול שממה
בכל מקום מפוזרות גופות על האדמה

מול מרצחים

אפלה

ומוות-

אני יכול!

מירידה מכאיבה
לעלייה מתישה,
בהר תלול,
אך ירוק.

באחת הוא קרע,ביתק וניתק,את קורי מחשכי

בידו הקטנה הגדולה הוא חפן את נבכי העבר

ואני שנגדעתי,נקרעתי,קמלתי -צמחתי

בנפשי הקטנה התנגנה מנגינת המחר

ויודעים מה? אני לא מפחדת ממכם. את השואה כבר עברתי.
חוויתי אותה בעברי, שם. הגנים שלי עלו בארובות של טרבלינקה.