יוֹדַעַת כִּי כֹּל הַזְּמַן

מַפְצִיעָה קֶרֶן לְהָאִיר

לְעוֹרֵר אוֹתָנוּ -

נְשָׁמוֹת מְנַצְנְצוֹת

שַׁיָּכוֹת לָאֵין סוֹף.

תַּעֲצוּמוֹת שֶׁגִּיַּסְתְּ

לְמִלְחָמָה בְּאוֹיְבִים

שֶׁזִּהִית בְּתוֹכֵךְ

אֲלֻמַּת דִּמְעוֹתַי
מִנְחָתִי לֵאלֹהַי
שַׁבְתִּי מִשְּׂדֵה מוֹאָב

ואולי הוא גם יצליח בסוף

לא בינות הענפים
נפשי שוכנת
גם לא בתוככיי גזע
ובמעלות שורשים...

עכשיו אני מבין,
את מה שפעם חשבתי
שאני יכול להביא.
ורק אני יכול
וכל אחד רק יספר לכם כמה אני גדול

ובחלום אני מהלך במדבריות קוסמיים קדומים. מדבר קוסמי קדום הוא שונה מהמימד שבו אנחנו חיים, יש שם מדבר ירוק, אבל הרוח נעימה והמוזיקה נפלאה. מצד אחד אני לבד ואין יישויות נוספות איתי אבל מצד שני אני מרגיש נעים.

תִּקּוּן אֶלֶף שׁוֹפָרוֹת אַתֶּם רוֹצִים?
וְאוּלַי דַּוְקָא כּוֹס קָפֶה
עֲמֻקָּה

ואם מדוה יאחז בך כך פתאום,
עורי, התעוררי חיזקי וראי בזה טיהור מימים בהם שהתה בך עננה....

אלהי, אני אוהב אותך.

צמא לקרבתך.

רוצה, רק לעלות,

להפסיק את הנפילות.

הִנֵּה אַתְּ לְמוּלִי, שׁוֹנָה לִי כִּבְכָל פַּעַם.
אֲנִי רוֹצָה לִלְמֹד אוֹתָךְ לְאַט.

ושנאתי
את הגאווה

לאסוף את השברים
וליצור מהם
מנגינה

לְכוּ
סִפְרוּ עַצְמְכֶם, יָמִים,
הַמְשִׁיכוּ, הִתְעַמְּרוּ בִּי,
הַמָּט, הַמִּתְבּוֹסֵס

לְהַאֲמִין בְּתִקּוּן זְקוּקִים
עֲנָוָה - לֹא מַקְדֵּחַ.
הוּא עָדִין כְּמוֹ
כְּאֵב

כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַכֹּל יִקְרֹס:

כֹּל הַשְּׁקָרִים שֶׁסִפַּרְתֶּם

לְעַצְמְכֶם וְלִי.

כֹּל הַחוֹמוֹת שֶׁבְּנִיתֶם

לְמַעַנְכֶם וּלְמַעֲנִי.



כָּל הַחוֹמוֹת שֶׁבְּנִיתֶם

לְמַעַנְכֶם וּלְמַעֲנִי.

להביט עלייך מתלבשת
מסתגרת בתוך בועת סבון
בתוך סיבוב אחר סיבוב
של משמעות נוטפת

בּוֹאוּ בּוֹאוּ כָּל חוֹלֵם וְהוֹזֶה, נְתַקֵּן עַצְמֵנוּ בַּלַּיְלָה הַזֶּה.

עת כיסינו את קברו, בחול מעורב
בדמעות, עלתה לה כמו מעצמה

אז הוחל בשם ה´
ויחל איש, לאדמה

הנה באה התשובה

לנפילה חוזרת

כזיכּרון - כשיכּרון

באגרופה היכתני
בסטירתה המלטפת

נִשְׁמָתִי שׁוֹקַעַת בְּיָם שֶׁל כְּאֵב, קַרְנֶיהָ נִשְׁבָּרוֹת וְאֵין מְשׁוֹבֵב.
זַעֲקַת לִבִּי לִתְשׁוּבָה בָּרָה וְתַמָּה,
נוֹפֶלֶת שְׁדוֹד תָּדִיר לְרַגְלֵי הַתַּאֲוָה.

...מתבונן לעומק המציאות ממעל... ההרים הפכו למישור...

עד שיום אחד הפיק בעצב רב,
שהוא אינו מאמין יותר בחייו.
כיצד יוכל הוא לחיות עם עצמו,
בידיעה שבכל יום יאכזב כִּבְקֹדְמוֹ?

אֲנִי שֶבֶר-כְּלִי.
לַמְּרוֹת שֶלֹא הֲיִיתִי אֲמוֹר לִהְיוֹת,
כָּזֶה.
וְאֲתְּ, אוּלַי תוֹהֲה מַה אֲנִי

היי כבולה בפחדים

המשתרגים בך כגפנים מורעלות.

אל מול הדף הריק

שאי שתיקתך -

שלא לחטוא ולמחוק ,

לחטוא ולכתוב

רואה רק אור עמום בקצה המנהרה,
כמי שכפאו שד הולך אני.

וככל שעלה אל פסגות עוד גבוהות,
ירד אחריהן אל תהומות נשיה

מִבַּעַד כֵּנוּתֵךְ
אֶרְאֶה וִירוּס
וְעוֹד וִירוּס