אוּכַל לְהָבִין לְאָבִיךְ.

אַךְ אֵיךְ אוּכַל לְהָבִין?

עֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת,
אַךְ רָחֵל בּוֹכָה.

שׁוֹמֵר נְגִיעָה
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ
הֲרֵי שָׁם גּוֹלָן

שמלת כלולות

קרועה, שסועה

הקריבה בניה

כקורבן עולה

יעקב רועה כבשים
שבע ושבע שנים
בעיניו כימים אחדים

מבין החורבות קוראת אלי אמי:
הביטי, עקבות.

שֶׁבַע שָׁנִים
שִׁבְעִים שְׁבוּעוֹת אֵין קֵץ נְדָרִים
וּבְבוֹא הַשָּׁעָה
רַק סִימָנִים רָאִיתָ

רחל

בחורים רבים משפירי ירושלים, מחכמי ישראל, מגדולי הכוהנים,

מחזרים לפתחי.

אם זה בגלל ייחוסי, כספי, כבודי, או יופיי..?!

כבר אוחזת האש בפתילה
בסערת אש גדולה
ניתקים הנרות

עתים שאני לאה

מלהיות לך לרחל