"אשרי עין ראתה כל אלה"
היא ממלמלת בבכי
למה אנחנו לא,
למה אנחנו לא

ליום הולדת עשרים ושמונה הביאו לה אבא ואמא מתנה עטופה בנייר וסרט. ליאורה פתחה אותה בסקרנות. בפנים הייתה קופסת משחק.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁכְּבָר
נִסְגֹּר אֶת הַפִּנָּה אָז תְּחַתֵּן אוֹתִי אֲנִי צוֹעֵק אֲבָל מִישֶׁהִי
פֹּה לֹא עוֹנָה

אַתְּ הָאַחַת, אֲנִי לְבַד,
אֲבָל בָּעוֹלָם שֶׁלִּי אֲנִי הַמֶּלֶךְ
וְיֵשׁ רַק כֶּתֶר אֶחָד

בינתיים
שים לי אושר

לְפִיכָךְ אָדָם בּוֹנֶה לְעַצְמוֹ בַּיִת.

ושוב אני מבין שאני לא מיוחד אלא רק נפש טועה שמחפשת אהבה בקדושה.

טוּרְבִּינוֹת הַזְּמָן שֶׁלִּי
מַתְחִילוֹת לְהַחְלִיד
אַבְקָנִים נִזְרָעִים בִּשְׂעָרִי

סַךְ הַכֹּל

יֶלֶד לֹא רוֹצֶה שֶׁיִּגְמְרוּ לוֹ אֶת הַבַּמְבָּה וּפִתְאוֹם

הוּא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ לְבַד

תִּקּוּן אֶלֶף שׁוֹפָרוֹת אַתֶּם רוֹצִים?
וְאוּלַי דַּוְקָא כּוֹס קָפֶה
עֲמֻקָּה

ונתנה תוקף קדושת היום,
יום בו נישאות עיניים עייפות,
עיניים דואבות...

אֵיךְ מְהַלְּכִים בְּסִמְטָאוֹת
סוֹגְרוֹת עַל צְעָדֵינוּ

בביתי
אחותי הקטנה מחזיקה תינוקת יפה

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל,
לְבָנָה מְעֻטֶּרֶת כּוֹכָבִים, חַגָהּ לָהּ סָבִיב,
סְבִיב כּוֹכָבָהּ הַמְּיֻחָד רַק לָהּ,
מִתְחַדֶּשֶׁת, זוֹרַחַת, מִתְבָּרֶכֶת.

לִפֹּל בְּאֵימָה כְּמֵי גֶּשֶׁם
לִפֹּל

אחריהן דמעה
כה קרובה לקצה העין
ורק אמרתי בית

וְלֹא הָיִינוּ אֶלָּא
אַחַת מֵחוּרְבוֹתֶיך

עם הקיץ יישרף
המרחק הזה בינינו
אני קוראת לזה
פרי בשל. אתה שומע?

ואנו מתחייבים להיות חזקים, הגם שבשקט נלחש שנשברנו...

סַרְגֵּלִים סַרְגֵּלִים שֶׁל אוֹר
מְבַקְּעִים תְּרִיסַי עִם שַׁחַר

פעם, בגן עדן, הייתם יחד. הנשמה שלך זוכרת. מאז נפרדתם, התרחקתם, ועכשיו אומרים שאת האבֵדה שלו, ושיום אחד הוא עוד ימצא אותך.

נו? את רושמת?"

אני שומעת את ציפי קוטעת את רצף ההרהורים שלי בעקבות ההצעה שלה.

"קוראים לה הרבנית חנה, היא גרה ברובע ברחוב הגיתית 10" .

"אני לא מאמינה בשטויות האלו." אני שומעת את עצמי עונה לציפי.

ט"ו באב היום, ימים טובים לישראל, הוא עצמו לא מוצא טוב ביום הזה, כמו גם בשאר הימים הטובים, המעצימים את תחושת בדידותו.
אנחנו כאן והרומאים פסיק בהיסטוריה. עכשיו הוא כאן, ואיפה ירושלים הבנויה? רק חורבה מחורבות ירושלים הממתינה לבנינה.

כל האלולים האלה, וכל האתרים האלה, וכל המחמאות האלה, וכל הדמיונות האלה, וכל ההרהורים האלה.

עובר עוד אלול וחולפות השנים
הרהורים של תשובה ושל חוסר עונים

עלמה של אף אחד
כך מכנים את אישיותה
הם רואים בה שעון חול
וכשהגרגר האחרון ינשור
לא תוכל עוד
להפרות עמם חיים

תַּחַת חֻפָּה נָפְלוּ הַחוֹמוֹת וְהַמְתָּנָה הָפְכָה גִּיל,
וַאֲנִי נִצַּב, צוֹפֶה בְּמִגְדָּל, מַמְתִּין לְתֹם הַמִּשְׁמֶרֶת

דרור לליבי
ואל משאת נפשי דרשתיך
בשקט, הס
חופש בדימיוני
מאיירת דמות ערטילאית שלך
אהובי האילם

ואת -
כובד המזודה עלייך מורגש היטב,
רוצה להתיר מעלייך את המעמסה,
לקבל חולצת "סוף מסלול"
ולהגיע בשלום לסיום המסע.