הפקידה ידעה את שמי
לפי תעודת הזהות,
הרופא נתן לי תרופה
שמעולם לא טעם.

גם שתיקות הן חטא לפעמים
לא ידעתי איך לומר לך.
כל נשיקה היתה לוע לוויתן
ובפיו יונה

אני מייללת אל הבטון כאחת הסירנות של חצות,
נתלית במנופים כירח נטוש
אשר אין איש משתחווה לו כבר אלפי שנים.

מה מכל זה
יוכל לבוא בי
ולהיות

כן, זה סיפור על ביקור קצר,
על ידידנו, האיכר,
שמעולם לא עזב את הכפר,

מבט מגבעה נישאה בשולי העיר המושלגת

לָעִיר הַזּוֹ אֵין אֲהוּבִים, כֻּלָּם שָׁבִים
וְהוֹלְכִים וְאֵין רְגָשׁוֹת וּמַחְשָׁבוֹת.

השקט בלילה עדיין מרטיט את ליבו ויללות התנים גורמים לו לרצות לרוץ. אך מנסיונו למד שאת האדם וחולשותיו לא יחביאו מרחבי הישימון וליל כוכבים לא ישכיח פחדים עתיקים

עם ישראל אוהב את לבלוב העונה
אז תנו לו מקום גם בחיק המשפחה
שימו לב לעכביש שאורב לדבורה
גם כשזה קורה במשעול הכניסה

אף פעם לא מאוחר מדי
לנדודי שינה

שָׁאַלְתִי נַעַר לְיַד הַקְיוֹסְק הֵיכָן
נִמְצָא סוֹף הָעוֹלָם וְהוּא הִצְבִּיעַ פְּנִימָה.
עַכְשָׁיו שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים.

הקיץ בא

אדם אדם למיטה

קיומו רק בערטלי הסדין

כצופה הוא בחלום השינה

על אדום וירוק עדין

כה אמר ה´ צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים וילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

עיר המתכת

באתי אל כפריות העיר-
נדנדת פלסטיק
עציצי ירק צבעוניים

בַּבֹּקֶר שֶׁמֶשׁ עַז מַצְהִיב פָּנִים
הוֹפֵךְ גַּם אֶת הַהֵלֶךְ לְמִדְבָּר.

בְּעִיר סוֹאֶנֶת חַיָּב אָדָם
שֶׁתִּהְיֶה לוֹ לְפָחוֹת טִפָּה שֶׁל הוּמוֹר

"ואת באמצע",

נלחשתי

כשנחשול התרעם ובשקט

עבר דרך כפות רגליי לצידי השני.

טִיוּל שֶׁל שֶׁשׁ בָּעֶרֶב
בְּעִיר סוֹ-אֵנֶת.

לֹא כְּבִיש לְנֶגֶד עֵינַי -
נֵד אוֹר גָּבוֹהַּ נִשָּׂא
בְּגַל עֲנָקִי לְעֶבְרִי