מֵשֶּׁהוּ קָרָה לַמִּילִים
הֵן הָיוּ עָשּׂוּיוֹת
לִהְיוֹת מְשׁוֹרְרוֹת גְּדוֹלוֹת

אתה מחולל למולי
ואני משתאה

ובוקר אחד האויר היה קר
וצלול כעיניים

אֵין לַדָּבָר סוֹף. תָּמִיד אֶפְשָׁר לִשְׁאוֹף
מִמִקְטֶרֶת שֶׁאֵין. אַתְּ, אָסוּר לָךְ
לְעַשֵּׁן.

אוּלַי בְּלֹא קָהָל, בְּשֶׁקֶט, בְּמָקוֹם אַחֵר
הַמּפּוּחִית הָיְתָה רוֹצָה לוֹמַר שֶׁהִיא פְּסַנְתֵר
לִשְׁאוֹף אֶת הַצְּלִילִים אֶל הַהַרְמוֹנְיָה.

[הַאֲחָיוֹת, מָה הֵן מְבִינוֹת
בְּגוּפִים שֶׁאִבְּדוּ אֶת הַקֶּצֶב
מָה הֵן מְבִינוֹת בְּעֶצֶב]

מחשבה נעלמת עוד לפני שהתחילה
הגוף נעצר ומסתכל קדימה.

נושמת ונושפת
את רגעיה האחרונים
של חופשה

נְשִׁימָה כְּבֵדָה הֲלִיכָה אִטִּית.
עוֹד רֶגַע הַסּוֹף,

לא אנשום את התמונות. לא אשורר
את המראות. מה שאיננו שם
עודו קיים.

נינוה בלי הפסקה

שלי