"שרלוט..." הייתה זו מאי, השחקנית שהציגה את אחותה הגדולה, הנסיכה רוזמרי. "שרלוט, את... את באמת בכית."

ואני עדיין בוהה
מי היה יותר נרגש
המוצא או הנמצא

זרמים בגוף, עיקצוצים ונשימות.

למה אני כזאת?

"נוסעים לירושלים!" קורא הנהג, צעיר בלונדיני ללא כיפה.

אתה יכול לשבת..." אמר לי המורה. בטוח בעצמו, לא מסתכל בעיניים, עוסק בכל מיני דפים שיש לו על השולחן.
-"אה...המורה", לחשתי בביישנות, "אתה יודע שאין כאן כיסא, כן?"

יֶלֶד יְהוּדִי אַתָּה שָׁלוֹם. לֹא אָמַרְתָּ שֶׁקַּל לְהָקִים
מֶלֶך דּוִדִי, פָּשׁוּט מָשַׁחְתָּ.

כמעט כמו קווידיץ´

הוא נכנס דרך החלון הפתוח, הישר מהטבע הפראי. הוא נראה קצת אפל, אבל בעיקר אנושי. בהתחלה לא זיהיתי אותו. נופפתי לו בשלום, ושמחתי שהבחין בבדידותי. הוא הנהן בשתיקה והניח לי לדבר על בדידותי.

משחקת קלאץ´ מהיר.
לשלוף ולקוות לטוב,
והחלומות יהיו חיים

אפסים כמוך אצלי הם בריבוע.
במגירות הקטנות לרגעי הבדידות
שרק משוועים למבט הערצה ולשון חלקה
שתחמיא. רק שתחמיא.

אז אבא- דע שאנחנו חיילים במשחק שלך,
הבנו את כללי המשחק
ולא נפרוש עד השגת היעד