קָשֶׁה לְהִפָּרֵד, אֲהוּבִי,

מְשׂוֹשׂ חַיַּי וּמַחְמַד לְבָבִי.

כָּל מַחְשְׁבוֹתַי רַק עָלֶיךָ -

כִּי כָלְתָה נַפְשִׁי אֵלֶיךָ.

כשאנחנו מתרחקים, אחד החברה שלנו אומר: "ראיתם את נער הגבעות הזה, מסתכל עלינו כאילו רוצה להרוג אותנו, אנחנו שומרים עליו והוא ..."

באנו למילואים- כל החיים הם איתך, אי אפשר לברוח מזה

וּבְכֹל זֹאת, אֶפְשַׁר יֶש בַּהֶן מַשֶׁהוּ

נאחזתי חזק באמונה
כדי שלא תברח

יְבַבָה נֶגֶד כֹּל הַמִּלְחַמוֹת

ובין שם לפה

גדר מפרידה

ושדות מוקשים

ממתינות לעוברים

והלילה,

עם אותם כוכבים

אך לא לידך

רחוק

ובשלישי תינוק יונק משדי אמו

אולי כבר התעוררת

שלחתי הודעה.

א י ך כל כך קשה לאסוף את כוחות הנפש לקריאה אחת מלב מלא יגון בתפילה?

ומנגד, איך ה ב ל גדול כל כך כמו משחק בכדור יכול לסחוף איתו ציבור כל כך גדול לתת את כל נימי נפשו בזעקה משותפת?