לרחרח בשקט את הגבול הדקיק
לעשות לוליינות על גבי הנקיק
סלעים פרושים לנופל

ולכן אכתוב לך שיר, את היקרה,
ולכן אכתוב שיר -
שיר למגירה

חַשׇׁבְתִּי, הֶעָשָׁן שֶׁהִתְרַגָּלְנוּ אֵלׇיו,
כְּהֶלֶךְ בַּדֶּלֶת.
הוּא יאֺמַר, אוּלַי אֵפְשָׁר סוֺף-סוֺף,
שָׁפָה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ רַק סַנְדָּלִים.

אולי חבל על המילים,
אולי חבל על השתיקה.

מה הוא יעשה בלי הכובע הזה?

מי הוא בלעדיו.

כל מה שיש לו זה כובע.

אף אדום.

ונעליים גדולות במידות שונות.

שבילי הזמן זורמים לאט עובר עוד יום שלא רוצה להיגמר.

והאמת שלי הפכה זולה, נמכרת בחצי מחיר בחנות יד שנייה

שֶׁמֶשׁ בְּאֵשׁ צוֹבָעָת אֶת הַיָּם.

גַּלְגַּל הָאוֹר הוֹלֵך וְנֶעְלַם.

מבולבל בוהה בתקרה,

רוצה לסובב את הגלגל בחזרה,

עדיין לא מבין מה קרה,

איך הגעתי למצב הנורא.

אֵיךְ נִפְרַם בֶּן אָדָם
בְּדִיּוּק כְּמוֹ בֶּגֶד

מה אני מבקש
סך הכל...
קצת קוהרנטיות
וקצת כנות.
אבל לא.
שוב אני משלה את עצמי במילים חלולות

יצר רע אחד אמר לי פעם
שהחשיבה תוביל אותי לאבדון
כיון שכוחה גדול מידי

יֶשְׁנָן מַחְשָׁבוֹת זוֹעֲפוֹת
מְקוֹרָן בְּוַדַּאי מִן הַפְּחָדִים.
יֶשְׁנָן הַבָּאוֹת מִן הַתְּמִימוּת
הֵן כְּמוֹ הָאוֹרוֹת הַזַּכִּים.

סַפֵּר לִי עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב
הֵיכָן כֹּחֲךָ לְלֹא שֶׁמֶשׁ וּלְלֹא אוֹר.
אַל תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ
הָרוּחַ תָּשׁוּב וּתְלַטֵּף.

הִרְהוּרִים, תּוֹקְפִים מִתַּקִּיפִים,
עַל דַּקּוֹת הַיְּמָמוֹת.
טוֹעִים, תּוֹעִים, טוֹוִים,
נָתִיב, שְׁבִיל, אוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת
אֲחִידָה אוֹ מְמַהֶרֶת.

אָמַרְתִּי, שְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם,
אֶת עֶדְרֵי הַצֹאן אַנְהִיג אֶל עֲנָנִים.
כְּמִיהָה, מַחְשָׁבוֹת, דֶּרֶךְ.

שְׁעוֹת צָהֳרָיִם רְגִישׁוֹת
שָׁעָה שְׁתָּיִם, שֶׁמֶשׁ, אֲנִי תּוֹהֶה
הַאִם לְהַשְׁלִיךְ מַחְשָׁבוֹת אָבְדָנִיוֹת
בְּדַעַת בֵּין הָעַרְבָּיִּם

בַּשָּׁמַיִם גּוֹרָלְךָ חָרוּט וְכָךְ הַנֶּפֶשׁ
מְנַסָּה לְהַתֵּל בַּעֲרָכִים כְּמְחֻיָּבוּת אִישִׁית
וְהֵן מִילּוֹתֶיךָ סִבּוֹתֶיךָ-
אִם לְשׁוֹנְךָ תַכֶּה חַטָּאִים.

בְּקִיעָה שַׁחְרוּרִית שֶׁל יוֹם,
כָּזֶה בּוקֶר לְּלֹא שֶׁאָרִים אֶתְמוֹלִיִּים.
זְמַנֵּי הַחֹרֶף קְצוּבִים,
גַּם אֲנִי מַתְחִיל לְחַשֵּׁב זְמַנִּים.

לִקְרוֹא לָהֶן דְּרוֹר, אוֹ
שַׁחְרוּר, אוּלַי
יַרְגָּזִי מְצוּיָּץ

בינתיים חשוך אך צוהל לבי כי יש עדיין רוח

גרגירים סוררים, רודפים כפית בוחשת לאט,
עוגיה שעבר זמנה, משאירה פרורי זיכרון

שרוך כחול, שורק הפלאפון "הייתי פעם ילד השדה", אבל פעם, היום אני נער מקלט, במקום חופש לנפש-דאגה.

יֶלֶד קָטַן-מַבָּטְךָ הַתָּם מַכְאִיב,
כִּתְשׁוּבָה שֶׁל עֵינֶיךָ הַמְּבַקְּשׁוֹת.
אֶת צֵל נִשְׁמָתְךָ אֵינִי יָכֹל לִרְאוֹת,
אַתָּה יוֹתֵר מֵהַיֶּלֶד שֶׁבְּתוֹכִי
הַמְּבַקֵּשׁ לִחְיוֹת.

אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֹּאמְרוּ:
רְאִיתֶם אֶת הַבַּחוּרָה הַמְּחַיֶּכֶת?
בְּתוֹךְ לֵב שֶׁלָּהּ נָמֵס הָעֶצֶב עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים.
אִם אוֹצִיא סֵפֶר שִׁירָה,
יִתְגַּלֶּה כְּלוֹנִי בְּרַבִּים.

מחייכת עוד חיוך גדול -
בין שמים וארץ מתחילה ליפול.

הצעקה אינה אילמת
מלאת תשוקה

הנפש, אינה כבדה
כי נישאת היא

לפרק את סבך המחשבות
לחבילות מסודרות, מלבניות

הַתְּמוּנָה לֹא מִתְבַּהֶרֶת

הַדֶּרֶךְ לֹא מִתְקַצֶּרֶת