הכוני, שברוני,
והלב בשלו פועם:
את שאהבה נפשי ראיתם?

אנחנו ממשיכים לשבת מסביב לשולחן וכוספים לירושלים. כבר שבועיים אנחנו כוספים, ממש ממש כוספים. יש שיאמרו שאנחנו נסחפים, אך אנחנו כוספים לתכלית הכיסוף.

כיסוף,
כסוף כמו שיבה מכובדת שכזו,

חִבּוּטֵי נַפְשִׁי, כִּלְחִישַׁת רוּחוֹת
נָע בֵּין גַּעְגּוּעִים וְזִכְרוֹנוֹת.
בַּחֹרֶף, מִתְרַחֵק מִסַכָּנוֹת
בַּקַּיִץ מִשְׁתַּלֵּב תְּכוּפוֹת.

תפילה לעני , כי יעטוף בגעגוע.

לֶאֱסֹף תְשׁוּקוֹת מִירוּשָׁלַיִם
בְּאַרְגְּזֵי כִּסּוּפִים סַגְרִירִיִים,

עֵת בִּקַּשְׁתִּי לָלֶדֶת עַצְמִי מֶחַדָשׁ
אַתָּה בָּא אֵלַי וְעוֹלֶה

הַצָמָא מַרְוֶוה בִּי עִיצְבוֹנוֹ,
מְפָלֵחַ בִּי פְּלָחִים חָמוּצִים שֶׁל תוֹם עָבָר.

כְּשֶׁאַתְּ לוֹחֶשֶׁת
אֲנִי רוֹצֶה לְצַיֵּיר אֶת הַשֶּׁקֶט הַזֶּה
בְּכָחוֹל שֶׁל שָׁמַיִם

את שומעת, איוושת השמלה שקנית
הולך, מחכה ונשבר לך תמיד.

ראו דמעותי
מוחקות אטימות בשקיפותן.

אוּלַי בַּכּוֹס הַזֹּאת אַתָּה נִמְצָא?

את חלומית
את מקור כיסופיי
געגועיי
במשך כל היום

זַעָקְתָ שְבוּעַתֵיךָ
לאבניה כי לא תשכחיה,

וַאֲנִי,

דַּלְתִי פָּתַחְתִּי לְפָנֶיךָ

אַף מִקְדָּשׁ לְשִׁבְתְּךָ בָּנִיתִי

התוכלי את ללחוש לי את סוד כל זיק אור
שרץ בשיפול שעריך?

התציתי הליל בעוד זאב מילל
ותציתי גם אותי?

שריר מנוון
רסיסי טל שנתעבו...

לרוות מכוסות רוח
נצח מהול בשבר

טַע בְּלִבִּי כִּסּוּפִים
אֵלֶיךָ

הנני כאן
כרוח נעלמה
הנני כאן!
כציפור חופשייה
הנני עדיין כאן!

אָנָּא, עֲנֵה לִי הַפַּעַם
כַּוֵּן אֵת קוֹלִי לְשִׁמְךָ

השנה בי מחלחלת
לו בניתי לו מקדש
ושכן בי בתוכי
ואפתח לי את הדלת
ואשמור רק לו כוחי.

היי דבוקה בי
לבל תעזבי
כי שוב אחווה ייסורים

ליבה רן למראהו
"איך היתה דרכך?"
מלטפת אבני הפסיפס
ומניחה לו השביע הרך.

שניים.
השמיים.
והמים.