רישום על פי תצלום ישן

נשארים בעולם הפוך
עסוקים בקרבות אבודים מראש
שלא נגמרים

רעות נישקה אותו ואספה בידה את הקוסקוס שנשר על השולחן. לא היה דבר יותר יפה בעולם ממשפטיו הארוכים, מלאי ההתלהבות, של בנה.

בַּכָּחוֹל שֶׁבְּעֵינֵי יָלַדְתִּי

מֻותָּר לִי לְחַפֵּשׂ תּוֹם יְלָדוֹת

תְּמוּנָה שֶׁל פָּנִים נְטוּלוֹת מַסֵּכָה

מוקדש לשובה המהממת בת שנה וארבעה חודשים שלא מבינה למה כולם עוטים מסיכה.

געְגּוּעַ\ אוֹדֶלְיָה אָהֳלִי

בלעם הקוסם וחמור ידידו,
עושים פה קסמים נפלאים.
כי בלעם הקוסם וחמור לצידו,
משגעים כאן את כל הילדים.

יש לי כלב נושך בחצר,
ככה כתוב בשלט.
אבל הכלב שלי לא רוצה,
לקום כשיש מישהו בדלת.

לך, תבין אותם

תֵּן לִי לָרוּץ בִּשְׁבִיל קְלִפּוֹת הַמְּלָפְפוֹנִים וְהָעַגְבָנִיּוֹת
שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב

סֵדֶר פָּסַח מַמָּשׁ שָׂמֵחַ

וַאֲנִי בְּעוֹד שָׁנָה צוֹמֵחַ.

סַבָּא עָצוּב וּמָלֵא אַהֲבָה,

כִּי אֲנִי מָלֵא תִּקְוָה.

בְּשֵׁם הַמּוּסָר - הַנָּחִיל הַשָּׁחוֹר
מִתְהַלֵּך בַּשְּׁבִילִים שֶׁאָהַבְתְּ.

ניסים שהתחוללו במציאות
ללא כל
תפילה או ציפייה.
פשוט קרה
הנס.

תשחקי איתנו תחבקי אותנו תדברי איתנו תספרי לנו מה היה לפני וכמה חמודים היינו

עוד לא הורות. וכבר לא ילדות. גשם לא יורה ולא מלקוש. לא לאהוב ולא לנטוש

מי ידע
שכקוטן הידיים
גודל החוכמה לגעת

בבקר טרי שאך הפציע

שלחי אל עבר שביל חדש

שְׁלַּח קְצָת אוֹר

שֶׁאֶרְאֶה הֵיכָן מֻנַּחַת כַּף הַיָּד הַקְּטַנָּה

שש אחר הצהריים
שלדי הבניין מתייתמים מפועליהם
ברקע עוד אפשר לשמוע מכות פטיש אחרונות

ואראה ולא אבין
ואביט ולא אכירה
מי נתן בגוף קטן
לב פועם רוחי יעירה

פעם ראשונה שפגשתי אותו הוא היה ילד, קטן ורזה, עם שיער מתולתל ומבט רחוק בעיניים, מבט ששידר משהו נטוש, אפילו קצת שבור.

ילד לי, ילד לי, ילד חביב,

אך מדוע נפוח הוא כמו חבית

עד שבו אי אפשר להביט?

דמויות מספרים

הֵם שָׁרִים,
פִּרְחֵי יַלְדוּתָם אֵינָם נָמִים.
שָׁמַיִם כִּגְבוּל לְעוֹלָמִים.
וְאוּלַי הֵם יוֹדְעִים
דְּבָרִים שֶׁאָנוּ מַסְתִּירִים.

"זה היה כבוד אחרון שחלקה שרקייה, המכשפה הרעה מן המזרח, לאיש שהעלה אותה בלהבות," אמר יוסיפון לאטו. "כעת, אם השתכנעת סוף סוף, אלך אני ואכנס את מועצת הבזלתנים. ואתה השלך את הברזל הזה: יצורים השייכים אל לילם של בני-אדם אינם אוהבים ברזל קר."

רַגְלַי הַיְּחֵפוֹת מְהַלְּכוֹת עַל חוֹל זָהָב
שֶׁעָלָיו מֻנָּחִים אֵת יַלְדוּתִי, דְלִי מָלֵא מַיִם,
יֶלֶד, יַלְדָּהּ וְעַלִּיזוֹת פְּשׁוּטָה.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר
שֶׁבִּזְכוּת הָעֵצִים הִיא נוֹשֶׁמֶת.

קופצים בגשם