מעמדת השמירה אני מסתכל
ורואה איך נרדם בשמירה
עם שלם

צח נראה שונה מכפי שזכר אותו אדם. שערו הספיק להתארך למדי מאז השתחרר, ועל כתפו השמאלית נוסף קעקוע חדש, ממנו ניבטים פני הפיל הנבונים של האל גאנש. בפעם הראשונה והאחרונה הוא סוקר את מקום מגוריהם. אדם מציע לו, בחצי-לב, חמש מאות שקל שמשך אמש, יודע שצח יסרב לקבל אותם. חילופי מילים חלולות. מפתח סובב במנעול, קול רכב מתניע. גוף הענק של צבי קורס לישיבה שפופה על שפת המדרכה. אדם, לאט יותר, מתיישב לצדו.

עשר שנים להתנתקות

"אתה קולט בכלל כמה הזוי בנאדם יכול להיות? רואים שאנשים כאן מנותקים. עזוב אותך חבל להתעצבן.."
מינץ התבונן בו בשקט ונראה היה שמשהו מטריד אותו.
"דורון?"
"אה מינץ?"
"לא גרת שם נכון?"

בהיכנסו הכה בו ריחו החמוץ של שתן חולדות. רצפת הבטון הזהומה היתה דביקה ממנו. במקום בו נגע פנסו הבהיקו תיקנים חומים גדולים, שריצרצו, נוצצים וקלי-תנועה, בין הצברים הפזורים של גללי חולדה קטנים, כהים, קשויים למחצה. המקום ישר בעיניו.

יָרַדְתִּי עַל בִּרְכַּי
וְנָשַׁקְתִּי לַחוֹל הַמְּקֻדָּשׁ.
נִסִּיתִי בְּכָל מְאֹדִי לְהִתְחַבֵּר
לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ. לְפֶתַע
בָּא קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל וְרוּחַ אַדִּיר
עָקַר אוֹתִי מֵהֱיוֹתִי.

8 שנים להתנתקות

אדמה -

שעליה חלמנו,

נלחמנו

בכינו.

הם היו אז בני 15, אולי 16- נוער. או כמו שהמבוגרים כינו אותם- ילדים.
רובם לא גרו בגוש, או עבדו שם, או למדו שם. רק נענו לצו השעה.

המילה רגישות מעבירה בי צמרמורת,
המילה נחישות צורבת גלדי

אנחנו הנוער של האתמול והמבוגרים של המחר,
תלויים על חוט של כיפה במורד הנהר

"ראשון לציון הנה הנם... אנא ה´ הושיעה נא... הצליח דרכינו, הצליח... בורא פרי, אה, שהכל נהיה בדברו... המבדיל בין קודש לחול." יצאה שבת.
ומה עכשיו? יצאה שבת? וי לה לנפש. הרי היא לא תצא בדיוק כפי שהיא לא נכנסה.

רצתי למים לעוד שחייה קצרה ויצאנו לכיוון מורג, לכבוד שבת-קודש.
----
תפילה בנוסח ספרדי.. באמצע קבלת-שבת נכנס לבית-הכנסת יהודי בקפוטה ושטריימל, חסיד.
----
הסעודה נראית כמו איזה סמינריון, עם אופי ´בניעקיבאיסטי´ במיוחד.

אלה אזכרה ואפיל תחינות ובקשות
כי נבגדנו מבית ופצענו אנושות