בעקבות הסתכלות מאחור על המצב שהיה כה שחור.

הזיקנה

סיפור על נערה מתבגרת, עם הרבה חששות, לבטים, החלטות וכמובן- גם תוצאה.

אומן

שעשיתיני

כלי שבור לשליחותך

.... הכל שואלים
נבוכים

מְעִיל יָרוֹק-עַד

הָרָקִיעַ רֵיק ---

נקודה אפורה בצעיף ורוד מחוייך
אובדת בין מי שבא וכבר הלך
למצוא את עצמך

עַל צוּק בְּרֵאשִׁיתִי אֲנִי כָּפוּי לְהַמְתִין
לַיּוֹם שֶׁבּוֹ הַדַּעַת לֹא תִּסְבּוֹל עוֹד אֶת הַנְּיָר

עֵץ הָאַגַּס בִּפְרִיחָה

ייחולים לרגל מלאת חצי שנה לפרידתנו

שימוש בהפתעה ויזואלית בתוך גריד רפטטיבי

מהרגע שהוא הגיע למנהרה השחורה שנראית כמו חור שחור- הנקודה בה אתה נבלע מהאדמה ונסחף אל עבר האין סוף, הלא נודע- הוא הפסיק לזוז

מה אני יכול להגיד, את יודעת שכאב לי כאב לי עד כדי כך שאפילו השירים נאלמו מעוצמת הכאב. את הכאב לא הצליחו להסיר לא הבכי, לא הצעקה ואפילו לא הדממה המיואשת שבסוף, פשוט כאב.

לא רוצה לבכות, לא רוצה,
האמן לי,
הן זולגות מעצמן.

בכל יום זיכרון מצאנו בתוכנו עוד אבנים שהיו עולות ומתיישבות בגרון. היינו מוציאים אותן בעדינות, מלטפים אותן ליטוף אחרון ומניחים אותן על המצבה. לזיכרון עולם. עמי היה משפיל את מבטו ושומר אותן אצלו.

נשמע אותך צועק

טאטע

כולי שלך

תן רק להתחיל מהתחלה

בין הטללים המחליקים על החלון

יכול אדם כל חייו לפעול בעולם, בלי לשים דעתו על הדרך...

הזכרון כואב, ושברי החלום מוטלים ארצה בפיזור רחב, מרוסקים לרסיסי רסיסים, קטנים כ"כ, כאלה שאי אפשר לאחות.

יוֹתֵר מִשֶׁעָבָד אָבִי אֶת הָאֲדָמָה,
עָבְדָה הָאֲדָמָה אוֹתוֹ.

דיאלוג בן אמא אדמה לנערה מגוש קטיף
האמא הכתב מודגש
הנערה הכתב רגיל

היתה לי אהבה.
תמימה-
כמו שמש בליבי.

. התסכול רק גבר עם כל תרגיל חדש שניסיתי לפתור ולא הצלחתי.
בשלב מסוים התמוטטתי מעל ספר המתמטיקה, ונתתי לבכי להשתלט על

אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי, מי ירפא שברי? (ללחן של "שיר היין" מתוך שלמה המלך ושלמי הסנדלר)

"בתוך העולם הסוער, ילדה אחת בודדה. חולמת שהוא חוזר, רוצה שוב להרגיש אהבה..."