אני גורר את עצמי מקצה הלילה.
זה אלול שאני בא אליו כפצוע
מהלך ברחובות עם בחורות
שלא אראה עוד

אישה מרגישה טוב עם עצמה
עובדת קשה על לחם מיהלומים
אישה בורחת לילדה שלה בסופר
הילדה בוכה
היא שמה לה רסן
נותנת לה שוקולד לבן
עם פיצפוצי אשמה

תֵּן לִי לָרוּץ בִּשְׁבִיל קְלִפּוֹת הַמְּלָפְפוֹנִים וְהָעַגְבָנִיּוֹת
שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב

ושוב כל כך שמחתי, וכל כך התעצבתי. כאילו הגלגל חוזר על עצמו. קצין צעיר מתחתן עם אישה צעירה בחודשי הקיץ. ושוב אישה שלא מודעת להשלכות הנישואין לקצין.

איש צועד בדרכו אליך
מה יביא בחיקו?
אולי תמונת ילדות
אולי ממתק ששכחת
על שולחן הרופא
אחרי זריקה כאובה

זוכר איך שהלכנו יד ביד
והתחרינו בריצה?
זוכר את החיבוק
והחיוך עם הקריצה?

משהו בי זועק עכשיו
לכתוב לכתוב
לומר מילים מתחבאות.

את אומרת
שהוא נרדם עכשיו
ולא נעים מאנחת הרווחה שפורצת

יְלָדַי
הֵם מוּשָּׂג מְעוּרְפָּל
שֶׁל גַּעְגּוּעַ וְרוֹךְ.

אֲנִי כָּלָה לְךָ יַלְדִי

אמא הביטה בי בגאווה
וכל הכנות שגייסתי כנגד
לא מחקה את חיוכה האוהב

לפתע נפקחת העין

יד גרומה לופתת את הסטנדר

הבינוני חולם על מגדל מקוביות, עעעעד השמים,
כזה שלא מתפרק כאשר שמים עוד לבנה.
על ארגז הכלים, כי יש הרבה מה לתקן.

ריח הספטול
וצפצופי המשגוח
ומחטים ותרופות

נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרִי אֵלָיו

מהיכן הבכי בא

אלי פיך הזעיר?

מי מניע, אי סיבה,

שאת רעד קולך מעיר?

עננים נושרים בשלכת
גם עלים, לפעמים.
ורק תפילותיה
נותרו על העץ צלולות, רועדות
ומסרבות לנשור,
ירוקות עד.

חוזר מאוחר...
הבית שקט ...
כולם ישנים.

"רוני, נכון אין פה באמת ים?" תולה בה עיניים גדולות עטורות קורי ריסים בהירים.
"נכון חמוד, אנחנו רק משחקים שזה ים"
"באמת זה רק רצפה, נכון?"

הַמֶּלֶךְ
הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ
וּפַרְפָּרִים שׂוֹחֲקִים מִמַּעַל לוֹ
הַמַּבִּיט עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת
לֹא יֵדַע לְעוֹלָם

דַּעַת הַקְנִי לִי

עוֹז נִטְעִי בּי

אֶת חַיָּי הָאִירִי

כִּי בַּךְ אִמִּי הָאוֹר.

ילדי פותחים את המגירות.

ילקוט נושא ילדה על הבטן והולך לבית הספר.

שדרים מעמקי ליבי
אליך נשלחים
ממעמקים
רגש של שמחה
חום ואהבה

הצמדתי אתכם לליבי
קרוב קרוב לנשמתי
תמיד התייצבתי לצידכם
שמרתי על זכויותיכם

לֹא נוֹצַר הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִילָהּ
לְהִתְנָאוֹת בּוֹ.

כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת מוּל הַמּוֹרָה
שֶׁמַּעֲבִירָה אֶת הָעֵט עַל טַבְלָה
עִם מִסְפָּרִים כְּחֻלִים,
רוֹזָה לִפְעָמִים תּוֹהָה אִם הִיא
בִּכְלָל זוֹכֶרֶת שֶׁהַכֹּל בְּעֶצֶם
הַעֲמָדַת פָּנִים.

מַשְׁכּוֹן אַבִּי נָתַן לִי

לִשְׁמוֹר בְּאַמְתַּחְתִּי

אוֹתוֹ אוֹרִישׁ לְמַכָּרַי

בְּהַגִּיעַ יוֹמִי.

מי אני? אני עכשׁיו שֶׁקט
עד יעבֹר זעם
לְמקום אחֵר.