דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים
זוֹלֶגֶת עַל אֵמוּרִים
"עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"

עומד אני בבית המדרש
נושא את עיני
מבקש לתקן
עומד אני בשעת הסליחות

תָּמִיד הַדִּמְעָה הַשְּׂמָאלִית דּוֹהֶרֶת מַטָּה.
בְּ"דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה" הִיא כְּבָר מִתְיַשֶּׁבֶת
עַל הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה
וּמַמְתִּינָה.

מטביעות אותי
בעצב, במר,
ובגעגוע
האין סופי.

זולגות ונספגות

יורדות בדרכים מוכרות

בעת געגוע ותקווה מופיעות

דְּמָעוֹת הוֹפְכוֹת לְנַחַל פְּנִינִים,
שׁוֹטְפוֹת מְטַהֲרוֹת נְהָרוֹת עֲכוּרִים.
אַחַת אַחַת זוֹלְגוֹת לְאִיטָּן,
אֶת הַרְגָּשׁוֹת הוֹפְכוֹת לְיַם אֵיתָן.

הַשָּׁמַיִּם מִתְכַּהִים,
בְּחוּבָם מִקְּבָּצֵי עֲנָנִים,
כְּעֵינַיִם כְּחוּלוֹת גְּדוֹלוֹת,
מִתְמַלְּאוֹת בְּיַם דְּמָעוֹת,
נוֹפְלוֹת לְמָטָּה,
אֶל הָאֲדָמָה.

אֲנִי אִשָּׁה מְגוּשֶׁמֶת
מְחַכָּה בַּחַלּוֹן.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלִּי אַחֵר לָרֶדֶת.

דְּמָעוֹת שֶׁל בֶּנְזִין
מְטַפְטְפוֹת יֵאוּשׁ
רוֹצוֹת הֵן תִּקְוָה
רוֹצוֹת לְהָעִיר זְעָקָה דּוֹמֶמֶת

הטיפות מחליקות בגרון
מלטפות, מרגיעות, מעבירות קול שאון

אולי אתה אוהב אותה
יותר מידי‬

מזיעה את כאבי דרך נקבוביות
ואין לו מקום לצאת.

וכך להתפרק מעט על הסף
להשתחרר ולהתיר עונש מועקה
את טעם הקושי לעטוף וללטף בדמעה
כי היא אשר יודעת מעט נחמה

הידעת, עת כתבת "ערגה"

שזה יכאב בלי הפוגה?

הנה, גבר מוצק נוזל

למולך.

"אִלּוּ הָיָה עַכְשָׁו אוֹר הָיִיתִי מַרְאֶה לָךְ עַד אֵיפֹה מַגִּיעִים
חוֹלוֹת שֶׁנִּסְחָפִים מִן הַיָּם."

שורות אלו נכתבו אליי במסרון.

לִבְקִיעַת רְקִיעִים דְּרוּשִׁים שְׁלֹשָׁה

גַּעְגּוּעִים מְפַעֲפְּעִים בִּדְמָעוֹת
הַחָבוֹיוֹת עַל סַף הַכָּרָתִי

כשמספרים סיפור זה אחרת

יש תקופות שזה מה שאת חושבת על חברותייך.
מוקדש להן.

לְאוֹר הַנֵרוֹת הַדֹלְקִים
מוֹסִיפִים וְהוֹלְכִים
תֵּאֶסוֹף חִיוּכַי
בֵּין עֵינֵיךָ

מאחורי סורג ובריח,

בן מלך אסור באזיקים.

כלוא בכלוב החיים.

פעמוני רוח בין הסדקים
זורמים זורמים
נוגעים לא נוגעים
בי

אני מרגישה טיפה על האף ומקללת כי אני יודעת שעוד רגע יתחיל לרדת גשם, ואת מה שהדמעות שהחנקתי לא הרסו הגשם יהרוס.