צילום ושירה

גלי ים פורצים
דמות גשם פראי אץ
אל טוהר רקיע

הַסּוֹד הוּא חֹסֶר
אִזּוּן. שִׁחְרוּר

לִפֹּל. לָקוּם. לִפֹּל.

ביום של גשם.
מאירה לי פנים.
תודה!

וְהַגֶּשֶׁם לֹא שָׁעָה לִי
לֹא יָרַד אֶל גֻּמּוֹת הַחֵן שֶׁל אַדְמָתִי

מקפיד שלא לסמוך בשעת תפלה.
ואין מקפיד לסמיכה של גאולה

חוטים של יופי עז
נמשכים אל רגבים כנועים,
עוד צריח אחרון משפיל עצמו בבושת
מפני הגשם הגואה.

הַחֹרֶף אַף פַּעַם אֵינֶנּוּ אָרֹךְ מִדַּי.
כָּל גֶּשֶׁם מַרְגִּישׁ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן

עוד לא הורות. וכבר לא ילדות. גשם לא יורה ולא מלקוש. לא לאהוב ולא לנטוש

אני הולכת ומתדייקת
איתך
ועם השנים
נאספים בי
רגעים
-
[משלי - כמיהה (עוד מעט)]

אני לא זוכרת איך נפגשנו. או שאולי אני לא רוצה, לא רוצה לתחום את התקופה שלנו לזמן ולמקום. חורף, כל חורף, היה העונה שלך, ושלי בגללך.

העולם לא מספק

אוויר לשמיים

אין משקעים
לא באוויר ולא בליבי

הגשם בדמעותיו ישטוף את הכול

את האש והדם והעשן

איקס עיגול על החלון

התהפכתי מצד לצד
היית שם ולא היית

הַתָּסְפֶּקְנָה הַטִּפּוֹת
לְנַחֵם עִצְּבוֹנָן שֶׁל הַדְּמָעוֹת?

גַּם כְּשֶׁזֶּה בְּמִלִּים זֶה פָּשׁוּט
כְּמוֹ תְּמוּנָה

ערבי זקן מסמן לי
עצור.
שנינו יחד תחת מטריה אחת
כתומה

החזאים נבאו סופה בשחר
שלג, גשמים ורוח מחר

גֶשֶׁם חַזֵּק יָד הָרָשׁ,
שִׁיר לוֹ כְּשׁוֹשָן אֲדֻמִּים.
גַּם הָעָשֶׁר לוֹ קֶמַח וְלֶחֶם שָׂשׂוֹנִים.
שְׁתוֹל וּנְטַע בּוֹ מַנְעַמִּים.

מראה זה חי בזיכרון
יחד עם הריח. עטוף ברגש
של חדווה ועליצות
חתום בכף היד. לעד

זהו זה, עליתי על זה. אני כמעט בטוחה שזה הוא.

כן, זה הוא. בוודאות.

יש! איזה אושר.

גַּם הַשָּׁנָה חָזַר הַגֶּשֶׁם
לְהַכּוֹת בַּחֲצִיפוּת עַל הָאֲדָמָה.
תִקְתוּקָיו חוֹבְקִים אֶת הַשָּׁמַיִים
וִרֵיחוֹ לְזִכְרוֹנוֹת וְנֶחָמָה.