היָה עוֹלָם וְאֵינֶנּוּ עוֹד,
אָדָם נָשַׁם וְנָדַם.
שׁוּב יִקְּחוּ מַקֵּל וְיֵצְאוּ לִנְדֹּד
לְמָקוֹם, בּוֹ לֹא הָיוּ, מֵעוֹדָם.

גוש פלדה מרוב אנרגיה של ישיבה במקום מותך ונמס.

אנחנו מצאנו
אותה,
את כולה.
עכשיו שנמצא גם
אחד את השנייה.

לָרוּץ בְּכָל הַכֹּחַ. הַפֶּרֶץ.

לִבְרוֹחַ הַבַּיְתָה.

מבולבל בוהה בתקרה,

רוצה לסובב את הגלגל בחזרה,

עדיין לא מבין מה קרה,

איך הגעתי למצב הנורא.

כיצד יודעים באיזו אמת לבחור, השוק מוצף בהן כרגע, קשה להן לבלוט בתקופה שכזאת

אני רוצה את האמת
ושתהיה פשוטה ממש
כזו יפה עם נחמה
שלא תשאיר אותי לבד

אינספור דרכים נפרשות לפניי,
מולן אני עומד מבולבל,
אנה אפנה פניי.

"שקט, תרגעי, אל תראי שאת בלחץ, הכל בסדר. הם רק אנשים מהרחוב. תנשמי."

שום רדיפת תענוגות
לא תמאס
כל עוד לא נמאסה
מראש

יותר מדי מילים
אפילו הרבי אמר

זה לא אתה
באמת, אתה חייב לדעת.

הַתְּמוּנָה לֹא מִתְבַּהֶרֶת

הַדֶּרֶךְ לֹא מִתְקַצֶּרֶת

עת הגעתָ אלַי, הרִיתי אותךָ לתוֹכי.
הִנבּטתי לאט כל רגש כּלפיךָ...

אוּלָי הָאַרץ הִיא בִּכְלָל אָוִיר
ותְהוֹמוֹת - מְקוֹר הָאוֹר,
וַחַשֵכָה הִיא שְבִיל נָהִיר

טפטוף חרישי של שום דבר
ממלא את היותי.

חלומות נרקמים בלילות
עכביש טווה תהיותיו בחוט כסף דק נעלם

רוצה לפתוח דף לבן וצח כשלג, רוצה מחדש כמו תעלומה...

תמיד לחצתי על און ואוף
אף פעם לא נדלק
העולם הריקני הזה
הייתי שרה ומתופפת בתוף
דילית זה מחק
הנה מחקתי מה יצא מזה

אני מאמין אני מאמין. אני מה, אמין.

כּנִראה קרוֹב אלַי הדבר

מאוֹד.

עקבותיך הותירו כתמים...

התמונה הולכת ומתפשטת

לכל מקום

מכל מקום

ציורים והזיות

ערימות של ריחות מזכירים נשכחות
ערימות זיכרונות משכיחים דמיונות

חצי בן-אדם

עמד מולי,

איבד

את מילותיו,

את רגשותיו.

"זה החורף שחזר במלוא עוצמתו" עניתי לו.
"אפילו שעדיין בצורת"

איך הוא יכול ליצור משהו שאין לו כלל עניין בו, אלא רק בתוצאה שהוא מעניק, ברגשות החיוביים ובחיוך הפרוע שמפציע על הפנים?

האמת שאני לא סופר, אבל שבע, נותן פרספקטיבה נכונה על העניין.

ומי אתה,אלו-ה
ספרי מחשבת לבגרות
אינם תשובות;
הם שאלות הולכות וגדלות.

לא יודע מי אתה בכלל

נוגס מכל תפוח

לא יודע מה הטעם

בשבילך.

בשקיעה אל החומר
אני שוקעת מעצמי.