לַמְרוֹת שְׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁלֹּא תָּשׁוּב,
כְּבָר לֹא נֶאֱחֶזֶת בְּדִמְיוֹנוֹת שְׁוָא

גשם

בית חם

מתעוררת מחלום...

ליבי מלא עפר

רָצִיתִי לִהְיוֹת לְךָ רֶחֶם
רָצִיתִי לְהָכִיל אֶת צְמִיחַתְךָ

נפל חלל
ולא שם לא ולא פנים
והוא כמעט היה ילדי
כמעט היה

הַבְּדִידוּת טוֹבָה וּמְרַפְּאָה הַיּוֹם

הַיֹּפִי הָיָה וְהֹוֶה וְהַכְּאֵב מִצְטַנֵּף

וְנִרְדַּם.

ואיך אפשר לקבל את ההפסד
להביט בעיניים ולשקר בלי למצמץ
לתת לך להשתכנע להאמין שנשרוד
אנחנו נעבור את זה שישרף הגיהנום

כתם נגה רך

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלָּה
שֶׁלָּהֶם, אֲנִי בּוֹכָה אֵלֶיךָ וְהַבֶּטֶן שֶׁלִּי
בּוֹכָה אִתִּי עַכְשָׁו
בַּשָּׁמַיִם אֵין שׁוּם כּוֹכָב
שֶׁמֵּאִיר לְאִשָּׁה בְּרֶחֶם רֵיקָה
שֶׁיָּרְקָה הַחוּצָה פְּרִי בִּטְנָה

בבית הקברות השקט, קופחת השמש בעוז על קבוצת המבקרים המיותמת שעומדת סביב למציבה לבנה.

האובדן הוא כמו

מעיין אינסופי הנובע

מליבי הדואב.

כמה טוב להיות אמא.

עַל שְׂרִידֵי חַיֵּינוּ יִבָּנוּ אַרְמוֹנוֹת,
אוֹ בָּתֵּי חֵמָר פְּשׁוּטִים
וְזָרִים יְהַלְּכוּ בֵּין פִּנּוֹת
שֶׁקִּדַּשְׁנוּ בְּתִקְווֹת וּבִפְחָדִים

פעם חשבתי
שיש שצף של חמלה
בעיניים של חבר אמת שעומד למות

היינו נוסעות
לפריז

לפסוע אל הגוף השומם זה כמו להשאיר קונכייה של חילזון שרועה בפינה,

אני יודעת כי לנבור רצית
להוציא ממני מיצי צערי
ואחר כך לשתות אותם לחיים
עם אוהבי לשון הרע

עוֹד יִהְיֶה כָּאן שֶׁקֶט. לָךְ אָשִׁיר
סוֹלְפֶזְ´ בְּדוֹ מִינוֹר.

זוכרת את מורתי,
כיצד בשיעורי סטטיסטיקה הייתה דממה ישנונית
ורק חריקות ונקישות הגיר על הלוח הדומם היו נשמעות?

אֵיכָה הִיא הַמֶּרְחָק בֵּין בֶּכִי לְקִינָה
בֵּין לַיְלָה
לִבְלִי שֵינָה.

רצית לשמור עליך

מכל הרע שבעולם.

שידי יהיו כזוג מגנים,

שדבר לא חודר בעדם.

אחרי שבועיים ויום הגיעה השקית עם החפצים האישיים. ספר של הרלן קובן, שעון, מחברת, אוזניות מסובכות, פלאפון ודיסקית. חיים שלמים בשקית ניילון אטומה. זה הכל? תהה מנחם. זה כל מה שערן שלנו השאיר?

אֶפְשָׁר לִחְיוֹת וְאֶפְשָׁר גַּם לָמוּת.

"קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה,
מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות.

קול נעימות עולה, ויורד,
הולך ומשוטט בעולם.

קול שופר נמשך בעומקי המדרגות,
ומסבב הגלגל סביב."

חיים בתוך סרט,
אובדן ויגון.
האם נשתייך לז´אנר האימה,
או שמא זו דרמה ישנה?

עוד מעט יהיה אפשר ללטף את
העצמות תחת העור הלבן.

יש לי שירים שהלכו לאיבוד

עם הרוח,

בין טיפות הגשם,

נמחקו להם עם עוד זיכרון

שפוּרמַאט...