כשהייתיקטנהאפילולאידעתילשיםרווחוהכלהיהמחובר

שוב מול הים
מביט לשם

או שאולי נולדתי בחוץ
מאלה שיש להם את זה, שם על
המצח
מאלה שכולם מאשימים תמיד
ברצח

ולחשוב
שהכול היה לשווא

בינתיים
שים לי אושר

לא כמו בחיים
אולי כמו בסרט מבוים

כמה כאב יש בידיעה שלא תהיה חלק מהזיכרונות שימלאו בעוד שנים את הלבבות בנוסטלגיה ובגעגוע. שבכלל לא תהיה מאלה שייזכרו.

היא (רק) נמצאת
וחושבת שזה מספיק.

הילדה החזיקה בידו בחוזקה, "כשהיינו באוטו, אמא הרשתה לי לפתוח את המטריה כשנגיע, אז מותר לי, נכון?".
עידו משך בכתפיו, "אני חושב שכן". הם המשיכו ללכת.

הוא ישמיד אותו
הוא יכה אותו
מכה אחת ניצחת

והדמעות המרות כמוות
הם כמים לנפש הצמאה
כמים לשאלה - למה לחיות?
וזהו הדיכאון
הכי מחייה בעולם

עין לא תחזה אין
בודד
קין

יציאת מצרים

אש ומים

תמרות עשן

אפר הכבשן

לך אל הים
בנאדם

מחפש רק מבט אחד
אחד
שיכיר בכאבי
ולא מוצא

אנחנו מצאנו
אותה,
את כולה.
עכשיו שנמצא גם
אחד את השנייה.

בִּין לַיְלָה וְעַד שַׁחַר
אֲדָמָה הָפְכָה לְיַעַר עָבוֹת,
שָׁמַיִם לְעָב וְעֶצֶב.
תְּחִנָּה אֶל דֶּלֶת
הֵבִיאָה אָדָם לְהֵרָאוֹת.

כך חולפים הימים
באיטיות, במחשבות, בבדידות
ואני ממתינה לבוא אליך
לשכב איתך
מתחת אבן השיש הקרה

השירים הישנים
שהולכים אתו
כל ימיו
ולילותיו
חרש מתנגנים עכשיו

בדידות; הייתי
עץ ביער

בהילוכי שבילים סחופי רוח מדבר
עוטה אבק על פנים צרובות שמש
הבדידות מפלשת נקבים ארוכים.

לתאר לך על כרחי, שאני חי או
על כרחי שאני מת
לתת לך דין וחשבון

הֵן צָפִיתִי בֵּין מַיִם לָמַיִם

מִתְנַפְּלִים עַל כָּל נִסְתָּר נְחוּשִׁים
לְגַלּוֹת לְהִתְגַּלּוֹת לְהִתְבּוֹסֵס בְּקִּיא שֶׁל מִלִּים
לֶאֱהֹב, כָּל-כָּךְ

בַּשְּׁטָחִים הַמֵּתִים שֶׁל מַצְלְמוֹת הַתָּצְפִּית
מִזְדָּחֵל אָבִיב.

חופשי זה לגמרי לבד