בְּיָהּ אֶכְסֹּף אַתְּ תִּתְיַפְּחִי כְּמוֹ תִּינֹקֶת
וְתֹאמְרִי לוֹ שֶׁאָהַבְתְּ אוֹתוֹ כְּבָר אָז

עִוָּרוֹן הַמְּעָרָה חָלוּל וְלַח
אֵין הֵד לָרִפְרוּפִים.

בְּכֹל שַׁבָּת שֶׁיִּפָּעֲמוּ בִּי כָּךְ
רְגָעִים מְעוֹרְרִים
שֶׁל קֹדֶשׁ.

הגיע שלושים.

הגיע.

העניין הוא עם השלושים, שהוא בא תמיד אחרי רגע.

שהנה אתה מתחיל לתפוס שזה קרה, ואז מזכירים לך שעבר כבר חודש.

סתם, שתדע.

הר החרמון
(תהילים נא)

תמיד רצתה כנפיים

"פתאום מבינים כמה אהבה יש בך, דווקא אליה. ומה מיוחד בה ומה יפה בה, והריאות שלך מוכרחות לנשום, להתמלא דווקא מהאוויר שבה, והגוף שלך מוכרח להטביע עצמו דווקא באבניה שלה, והלב… הלב"...

כשהכל נופל כך בין הידיים ואין שום סימן שזה הסוף