זה קצת מצחִיק,
שְכֹּל מפִּיק,
ללא בּוּשָה,
הוֹפךְ אִישָה לאִישָהּ...

צלקת שנכתבה לפני זמן רב, שאת כאבה אני מרגיש היום, בפעם האחרונה.
בעזרתו יתברך.

נכתב כאשר באמת הייתי מדריך...
(במנגיה ומשקל של "לו הייתי פיראט)

מוקדש לילדי חוג הפרשבוע החמודים, ולמדריכים הפורשים (אני ועוד מישו).

טַעַם הָאֵפֶר וְהַבֵּיצָה בֵּין שְׂפָתֶיךָ
וּכְבָר עָטוּר מִצְחֲךָ אֵפֶר חֲתָנִים.
קוֹל עֲנוֹת שִׂמְחָתֵנוּ עוֹלֶה וּמִתְעָרֵב עִם
זַעֲקוֹת עַמִּי הַמְקוֹנְנִים.

לחיים, לרגל אירוסינו

שירי ל´ אב
שירי היראים מהרגע הבא

כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת

אהובה והאחת

אהובה

רואה!! זה קורה ‏‏סביבך ואתה אפילו לא מרגיש בזה! אתה מבין כמה חכמה ‏השיטה הזו?

"הוא צודק. התפקיד מחייב. אז למרות שמאד רציתי לחזור לישון, יצאתי החוצה, חלצתי נעליים למחצה והלכתי לכיוון ברז המים"

האם כך אנו מרגישים על חורבן מחמד עינינו?
"...הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם..." (יחזקאל כ"ד,כ"א)

רוצים פרומו שיהיה יותר ארוך מהיצירה?

דומה ששעות אלו נוקבות וחלולות הן, והקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו. מתבונן בו מתלבש, מחייך ביום שעטה טלית קטן, זועף אם לאו. נשמה טהורה נתת בי! אך נדמה לו אז שרק מחציתה הוחזרה, והוא-מאותם פגרים מתים.

לכבוד חודש אלול

בתוך כל הרעש ותרבות הכמה שיותר גדול,
אם עוצרים רגע אפשר לראות דברים מדהימים

הכותל מזוית המתפלל הנושא עיניו לקדוש-ברוך-הוא

חייל חולם בהקיץ

מיקרוגרפיה

בשעה שעמד, בניסיון לפצח את קוד מכונת הקפה שעמדה מולו, הוא ראה אותה לראשונה.

אולי עדיף ככה, משוגעים הכל מותר להם. אפשר לדבר מילים אמיתיות, בלי להסתתר מאחורי דירת חדר ועבודה קבועה. בואי, הוא אומר. ניסע למרון. יש שם תפילה לזיווג.

"תיק מספר 000001/א´ של מדינת האסוציאציות החופשיות ("איזו מדינה?" חשבתי בליבי) נפתח היום, ואין פתיחה מתאימה יותר מלדון את העריץ, או ליתר דיוק... העריץ לשעבר".

"אני צריכה שתביני משהו. בגלל זה התקשרתי. אני באמת מצטערת הדסה, אבל אני חייבת."
"שאת חייבת?" היא לא הבינה.
"לנקום בכם חזרה," הסברתי בפשטות.

"אתה מבין, לפני כמה שבועות נכנס אלי למשרד אדם. ואמר (שים לב! לא הקליד, אמר(!)): אני רוצה לסיים לדבר! פשוט כך. אז היום תוך הדגמת המכשיר החדש עומד קרל סילנס לסיים את כל המילים שלו"

"הציבור הדתי-לאומי שלום. אנו עסוקים בפניות קודמות. אנא המתן ותיענה בהקדם".

השנה היא שנת תשר"ח/2058. אני ורעייתי שתחיה, מה-שמה זו אני, יושבים לנו בקומה 200 וצופים בסרט בmp5.

ביום רביעי האחרון ירד גשם. גגון הפח שנמצא ליד החלון בחדרי הסגיר אותו.

"אני לא מבין למה אתם פתאום מספרים סיפורי כאב!" השתומם ´קצות החושן´ ממקומו בשולי החבורה. המבטים הופנו אליו. "אתם יודעים כמה יוסי שמח כשהוא לומד בי? את יודעים איזו צהלה יש בו בכל פעם שהוא מבין חילוק שנכתב בי?

מנהג ישראל קדוש לשמור אותך הלולב מסוכות ולשרוף אותך בשרפת חמץ....

. המ"מ חשב בכובד ראש, העביר בראשו את כל מה שלמד בבה"ד 1, ועדיין לא הגיע לתשובה חד משמעית. "ספיידרמן יכול לתקוף דרך ציר החי"ת, או להתבצר במחסום ארז. סופרמן יכול לאגף ולפרוץ מהעיר העתיקה. אני לא יודע."

אבל הם לא מבינים כלום כי אני בטוח לגמרי שהוא סבא שלי

ותר מכל רצה עכשיו לישון. להניח את ראשו על הכר ולצלול לשינה חסרת חלומות וחסרת מעשים, אבל עיניו לא נענו לו: התרדמה הייתה ממנו והלאה.

הפעם מחווה לג´יימס בראון ה ע נ ק!!!!!

השיר הראשון שהקלטנו, איכות די גרועה.
להקת סוף פסוק.

שתקו שתי דקות, חשבו וענו -
חולב הוא משום מפרק,
ומחבץ מבורר, ומגבן מבונה,
ומדוע אתה מפהק???

"באפיק הנחל היו הצפרדעים מכינים את השבת…", השיר של אליעז כהן שיעשה לכם את ימי שישי ואולי גם את כל השבוע. פורסם לראשונה ב"משיב הרוח" גליון ד´.

ואליהו הנביא את דמעותיה יאסוף

ויאסוף את כל דמעות הילדים שבעולם

שיר שטותי נפלא.
הקלטה ביתית משובחת.