הַשִׁירִים שֶׁלִי פּוֹחָדִים מִמֶּנִּי. מִתְחַבְּאִים לִי
מִתַּחַת לַמִּטָּה.

בּוֹא,
וַאֲגַלֶּה לְךָ סוֹדוֹתֶיהָ שֶׁל שִׁירָה.

הַשִּׁירָה תּוֹפֶסֶת אוֹתִי
לֹא מוּכָנָה.
כְּמוֹ בִּרְיוֹן שִׁכּוֹר

עוּר וּרְאֵה
הַדְּרָכִים נוֹהָרוֹת בִּצְבָעִים,
הֶעָרִים נְסוּכוֹת הוֹד, הַשָּׁמַיִם
עוֹמְקִים

הַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת נֵר
כָּבוּי וּמְעַשֵּׁן בְּמִסְדְּרוֹן שֶׁל בַּקָּשׁוֹת מֶנוּדוֹת

כן, חודש אלול, ובאמת שאין על מה לסלוח. אהבנו, נכון, ואת זה שנינו יודעים...

לנתי יש אובססיה. ותלתלים זהובים בוהקים, ועיני זכוכית תכולות.

גִּלִּיתי שֶׁזּוּג כְּנָפַיִי הַלְּבָנוֹת
הֵן רַק תַּחְפֹּשֶׂת
שֶׁכֹּה רָצִיתִי

מְאֻחָר מִדַּי הַדֶּבֶק
מִ תְ פּ וֹ גֵ ג