אֶבֶן גְּבוּל סָפְגָה דָּם

שׂוֹרֵט בְּעוֹרָקֶיהָ

ביצורי ביתו

הנם ביצורי לבו

בכמה עמל מותח אדם את מפרש התקוה
על תרני אמונתו

איך תינוק נולד?
כמו שיר, כמו פרח...

תשובה לתיאוריית "האנטלגנציות המרובות" של גארדנר.

אלִי קָטִיף ועָרֶיהָ, כּמו אִישָה בּצִירֶיהָ,
וְכִגְאוּלָה חגוּרַת שַׂק, על חְדוַת נְעוּרֶיהָ...

עקדְתְ עצמךְ בייקוד

אהבתך

ייבשת עיינותייך
תבקעי אדמתך חריצים נפערים

תהפכי ארץ -

ישימון ציה

וצל-מות


מפכים

תקציר יומן מסע

יש אנשים שהם כמו חורף וסתיו ואביב וקיץ

די לעסוק בהבלים

אֶתְרַפֶּק עַל דַּלְתֵי בֵיתִי/ פְּתַח לִי אֲבִי אֲדוֹנִי/ שְרַגְלַי כָשָלוּ/ וְרוּחִי נִדָּלְדָל

"לא מצליחה להוציא את מה שהתיישב לי במרכז הבטן"

שׁוֹכְבִים בַּבֹּץ.
רַק לַחְמִיּוֹת הָעֵינַיִם
עוֹד שׁוֹמְרוֹת
עַל שְׁפִיּוּת צִבְעָן

יש זמנים עוברים חיי/

בגיא חשוך תלול מפותל/

על שברי סלע חשופות

כפותיי

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי...

וְנָדַד אַלְפַּיִם ֹשָנָה/

וְנֶאֱפַר,

הָיָה לְעַמּוּד עָֹשָן

שֶיּוֹבִילֶנּוּ.

בחסדו של ערב
בשעה שמתחילים להירדם
בשעה שהמחשבות נושרות מתוך החלום

רציתי לכתוב שאם נמות בסוף זה לא יהיה נורא כל כך

בְּגִיל עֶשְׂרִים וְ

להיות הילד
שבא לי להיות
לחלום ביום
להגשים
בלילות

וְעַתָּה, עוֹמֵד לוֹ עַל חוּט הָעֵרוּב,
מִתְבּוֹנֵן בְּקַטְנוּתִי
דֶּרֶךְ הָפְכוּת הַמִּשְׁקֶפֶת שֶׁלִּי,
כְּאִלּוּ בָּז לַגְּבוּלוֹת הָאֲ-נִרְאִים
שֶׁבָּנוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָדָם.

בְּמָבָּטִים חֲלוּלִים
וּבְשְׂעָרוֹת פְּרוּעוֹת
מִתְגֹּדְדִים.

הקורבנות של היום,
זה לא מה שהיה פעם...

נֶאֱלַצְתִּי, כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן,
לָשֶׁבֶת עַל חוֹפִים זְהֻבִּים,
עַל מִטָּתִי,
לַחֲפֹר, לְהַגִּיעַ,
לָגַעַת בַּמַּיִם שֶׁאַתְּ.

מהשיעור יצאו חמש בנוֹת,
שבמקרה לבשו חולצות כתומוֹת,
לא אכלו ולא שתוּ,
ורק עמדו ופטפטוּ,
אחת שתים שלוש...

לכל הדברים הקטנוניים, הננסיים, לכל הדיחוקים הגמדיים (סוקולוב).

את רוך עיניה מכרה, את הילדה הקטנה הזו

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי, לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. (תהלים ל´/יב´). פורים שמח!

...זאת אותה מחשבה שעוברת

כּוֹס תֵּה בַּבֹּקֶר

ראיתי אותם באים

מתוך היערות וההרים,

ממתין בתחנה למכונית שתעצור
שתוציא אותי למקום עם קצת אור

וְגַם לֹא יֵשְׁבוּ שִׁבְעָה
זֶה עַל זֶה

ואולי דרוש רק שינוי אל הצד, לא למעלה ולא למטה, אלא אחר...

ענני צמר מתעבים באופק
ראשי מונח על הכר הרך
אשקע בחלום מתרפק
אל חזון רחוק ונשכח

כשאני אומר: "לא כך עושים!"

(טוען במפגיע)

עונה הקול: "נו, אז מה אתה מציע?"

ובנתיים
ממשיך הערבי
לעבד את אדמתו
ואני תר את ארצי
כמרגל.

רַק אַתְּ וַאֲנִי בְּיוֹם סְתָו אֲבִיבִי-

יָם, שָׁמַיִם, חוֹל וּדְמָמָה

כַּמָּה עַנְנֵי גֶשֶם
צָרִיך בִּשְׁבִיל לִבְכּוֹת
עַל שִׁשָׁה מִלְיוֹן?

זקיקים של עונג, של כאב,
טמונים בינות כליות ולב,
כל הצבעים אשר בבטן

זהו! התייאשתי.
לא אמצאך עוד
וגם אם קיימת את
הרי שבצד השני
של האדם.

ויצקתי לַבָּתִי

בתוך אבניו/

סְנֶה שוועתי

נבערתי -

לא עוד יכובה

בשדה הפתוח ניטש מזה ימים הקרב,

ללא לאות. ללא הפוגה.

ועל שתי הצבאות נמנה רק חייל אחד,

בודד במערכה על עצמו שהיה.

וּקְצֵה אֶצְבַּעֲךָ הֶחֱרִיד רֶגֶע מֵיתְרֵי לְבָבִי (ביאליק)

וּדְעִי, כְּשֶׁאֶהְיֶה אִתָּךְ
אַכְשִׁיר לָנוּ חֶלְקַת יַבָּשָׁה
וְהִיא תִּהְיֶה לָנוּ
לְגִּינַת יָרָק
וּלְבֵית מַאֲפֵה
וְלִצְחֹק יְלָדִים.

שתוי כלוט, תמים כתינוק
מבסוט עד שמי הפרובאנס
מאדימים לעת בין ערביים

מצווה גדולה להיות.

אתה.

אדם חי את חייו.
חברה חיה את מתיה
את המוכנים
להקריב עצמם עליה

לפעמים כשאני כותב שיר אני חזיר

קשור לספר חולית

הפרפר והפרח

לילה על הגבעה

מהמקום הכי נמוך בתל אביב
נושא עיני לראות
את קצה העם
או לו רק אפס קצהו
וכל שאראה הוא
ישימון

הַצְּלִיל הַמּוֹנוֹטוֹנִי שֶׁל הָרֶוֶרְס הִטְרִיף אוֹתִי

כתבתי לך פעם שיר

אז, בהתחלה

שאני פוחדת לשחק איתך מסירות עם הלב.

אולי זה השיר האחרון

רָק מַחֲשָׁבוֹת שְׁבָּעוֹלָם
גַּזָרְתִּי לִגְזָרִים
רָק צְעֲקוֹת הַלֶב
מוֹלָלְתִּי לְמִלִּים

קשור לספר חולית

שיר קשה על מקשה-אחת שהתפרקה

רק צפה בו מהחוף

"פעמים שהגשמים יורדים בזכות אדם אחד, בזכות עשב אחד"
(מסכת תענית)

"ולפתע גם לי נגמרו המילים. עומדת ובוהה..."
שיר אהבה עצוב ושותק (אולי) אחרון

לָשֶׁבֶת עַל סַפְסָל
עִם הַנֶּכֶד וְגוּפִיָּה

שְׁנֵי נֵרוֹת שַׁבָּת
הִדְלִיקָה אֵֹשֶת הָרָב.

יש לו סדר ערב, ולה יש קצת בלאגן.

[הַיּוֹם הָרַגְתְּ עוֹלָם.]

רַק אֲנִי
וְהַכּוֹכָבִים
וְהַגָּדֵר הָאֲרֻכָּה

לא היתה המילה לחם חוקי
ולא כחומר בידי
משפטי לא חצבו להבות
ואף שורותי לא
דילגו בדו משמעות.

ואני- יש אומרים,
כבר אינני בימי חורפי

כמהתי לאוויר, לאור. למרחבים.

גורש הוא בליל סתיו,

נפל הוא על פניו

..

הֵיכָן הֵן נְשׁוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת

אִמּוֹת יְלָדֵינוּ

לְהֵיכָן נֶעֶלְמוּ

הָרִפְרוּפִים הַכְּמוֹנוֹגְעִים

הַנְּשִׁימוֹת וְהַפְּרָחִים

ועל כל ענף ועלעל אוכל לדרוש
שירה, תילי תילים

כבר החל הערב השמיים מכתכסים
בשמיכתם הנוצצת
ירח חולף מול חלוני

משיקים גביעי בדידותנו בנקודה אחת בלבד.

"ורוּח תשאני למקום אחר.

אמצא עצמי פּוֹשטת צווארי אליך
..."

"אֶשְׁלַח לָךְ" - הוּא אָמַר
"פְּרָחִים עַל גְּלוּיָה מִנְיַר"
וְלֹא חָזַר.

להביט...

אַחַפֶּשׂ אֶת החַמִים, הֶעָדִין,
הַפַּשוּט, הַטָהוֹר...

אַך כִּי צְחוֹק עָשָׂה לִי הַאֱלֹהִים
כִּי שְלַחָנִי טֶרֶם עֵת
שְחָנְטָה תְאֶנָה פַגֶּיהָ
וְהֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים
וְאַף הַסְמָדַר פִּתַּח
אַך פְּרִי הָאָרֶץ בּוֹסֶר
וְעוֹד כִּבְרָה לַגְאוּלָה

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם
וּטְמוּנִים רָאשֵׁינוּ בְחוֹלוֹת קָטִיף

אובדן

אוי לי, כי שודדתי.

יותר חמשירה משירה..
ואני מרשה לכם לפרש כאשר תחפוצו! :)

רוחות העמק משטות בעיצבונו של נחל

"את כל לילותיי אני מקריבה כחטאת..."

"את אהבתה היא נוצרת תחת אותן כריות שאגרו את דמעותיה בלילות הכאב..."

פרידה צעירה

וְרַק שִׁלְטֵי הַחוּצוֹת
עוֹדָם מַזְהִירִים בְּצַעֲקָתָם
מְסָרְבִים לָנוּחַ וְלִידּוֹם –
קָחֶנּוּ! מְּכוֹר נִשְׁמַתְךָ!
סוּרָה אֵלֵינוּ סוּרָה!
חָיֶה אֶת רִגְעַךָ.

בִּקַּשְׁתִּיהָ לְנַפְשִׁי וּמְצָאתִיהָ שֶׁאָהֲבָה

ונותרתי אני כאותו נחל אכזב...

כִּי על אוֹתָם השעָרִים,
בּעִיר שֶמִסְבִיבָה הַרִים,
אשְזוֹר שִירִים,
אקְשוֹר כְּתרִים...

עורגת נפשי ל/
שיר
מידך
אלוהיי

"לכי לישון, ילדה. עצמי עיניים, הרדמי. טרם השחר יעלה. הנה הכוכב - קורץ ללבנה..."

זֹאת לֹא שִירָתִי

טעם של שלהי

הזמנה לקריעה

לזכרה של נשמה עצומה שעלתה בסערה השמיימה

מועקת הגלות/ כאבן על ליבי/ חונקת את גרוני/ וממשיך ההיכל להישרף

הִרהורִים מִתנפּצִים על סִלעי מצִיאות

וצורוֹת נִפלאוֹת נוֹצרוֹת.



תוֹבנוֹת.

ואתה פגשת בו חמוש במחסנית של תוֹם,

ואנחנו נשארנו עם האבל והצוֹם...

הַכְנִיסֵנִי בְּחֶבְרַת הָאֲנָשִׁים



וְתֵן בִּי רִגּוּשִׁים קְדוֹשִׁים

מישהו שחיכה שם כל הזמן ורק מחבק ואומר:
"כמה טוב שחזרת
להיות קרוב,
כאן ממש לידי"...
[עריכה של משהו ישן]

בתקופת המעבר
בין טוב לאכזר
אני מרגיש מעונה
מרגיש בין חמימות לקרירות
בין שמחה לעצבות
משונה.

חומות ארמנותיה/קול נתנו/קול מים רבים/קול עוברי דרך/סופקי כף

קריאה גדולה לחזור לניסן כראש חודשים כעניין מהותי לזמן הזה

את זה אף פעם לא ראיתי, ואני כבר ראיתי הרבה, תאמינו לי. וכשהוא אמר תאמינו לי הוא טפח לעצמו על הכרס.

אדרוש ואבקש, אמצאך בחוץ אשקך גם כי יבוזו לי, כי חולת אהבה אני.

לכבודם של חדרי הקודש הקטים הננטשים

עשרים ואחת שנים אחרי.

בקש רק את הטוב הטהור
תן לנפשך לשאת אותך אל מחוזותיו המזוככים

וילדים רכים מתקוטטים כאילו רבים מי יגיע לשערי מוות ראשון מן השניים.

יצאתי בבוקר לחפש את אלוקיי.

"קול ילדים משתובב..."

ונשאלת השאלה: מי אני? ואני הוא מה?

אני יורד לשדה ואוסף נשלים
של עצמי

פוסע בסמטאות האבן רוויות השנים.
תמיד אני חש כאן
כפוסע בתוך סמטאות ליבי

איך זה ששוב מתחילים משהו חדש... ואנו עוטים מסכות של אושר...
אולי מונולוג, אולי קטע, ואולי פשוט כתיבה. קראו בבקשה.

אתה יצאת כבר מהבועה, מהחממה של הישיבה – אתה נמצא עכשיו בעולם האמיתי.

מאבק הדרכים המאובקות, ללב האומה בדרום.

בין הדפים והזמן

צולם בגינתנו היפה..כך נראה הקיבוץ שלי...

צולם בשוק

אחח... התמונות שאפשר ליצור בשקיעה...

בוקר, מוקדם, במרחק של קילומטרים ספורים מתגלה ירושלים במלוא יופיה...

בקרוב הציור בעז"ה..

חייל ביום הגירוש

היצירה היא לסדנה. והמזל טוב הוא ליחי אדוננו ליום הולדת 104. עוד לא נס ליחו.

שנת 5764 לספירה.

אף אחד לא שיער שבשנות ה2000 זה ייקרה. טעות מרה- זה כבר הווה.

אבא,
תראה את הילדים הקטנים האלה...

נשלח ל"מקור ראשון" להשתתף בתחרות ה"סיפור הקצר" אך זה לא זכה, לא נורא

סיפור-משל על לקות למידה.היכולת להפוך דבר שלכאורה שלילי לחיובי-למתנה

אלא שכאן באופן מפתיע ביקש אחד הרמים הצעירים – הרב צבי – מכל הנוכחים להמתין עוד יום אחד בטרם יחליטו בענינו של גיא ולפני כן הוא מבקש מכולם לעלות מחר לאחר תפילת שחרית לעזרת נשים, סתם ולא פרש.

בעזרת ה´- יהיה טוב!

פרק ראשון: ניצוצות לבנה

אני מנסה להמשיך את הז´אנר "האיש מהספסל..."
בו התחילה תפארת, אם כי לא באותו כישרון כמו שלה...

סיפור זה, יובן יותר לקוראים חרדים שעברו מסגרת בית יעקב/ישיבה וכו´.
עמכם הסליחה.

והאוטובוס יוצא לדרכו, לשעה ורבע של אפשרויות שלא יחזרו על עצמן...

הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת,
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת,
שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר...

היה היה ז´אנר חביב בשם נסיעה באוטובוס (אם זכרוני אינו מטעה אותי, אפילו התחלתי אותו).
ברבות הימים נולד לו תת-ז´אנר ספק דתי ספק לא ברור בשם רומנטיקה באוטובוס.
זו תרומתי ומחאתי הצנועה על כך.

ירוקים הם היו, בלי טיפת צהוב, וקטנים מאוד

סוג של מפגש

כן, חודש אלול, ובאמת שאין על מה לסלוח. אהבנו, נכון, ואת זה שנינו יודעים...

ואני? לא עוד! לא אשתעבד עוד לעינו של אחר. לא אתאבק בעפר רגליו! לא אשתכר בשכרם וביין נסכם.

"הגברת זיליבנסקי תחתוך אותך..."
"לא ייתכן" ענתה חסהל´ה...

"פתאום מבינים כמה אהבה יש בך, דווקא אליה. ומה מיוחד בה ומה יפה בה, והריאות שלך מוכרחות לנשום, להתמלא דווקא מהאוויר שבה, והגוף שלך מוכרח להטביע עצמו דווקא באבניה שלה, והלב… הלב"...

לא כולם מתאימים לאותה שבלונה.. תוצאה של הכפפה מסוג זה, עלולה להיות עצובה מאד

אני לא יודעת איך קוראים לך.ואני לא יודעת איפה אתה גר.
אני רק יודעת שאהבתי אותך.

יש אנשים החולמים לטייל בעולם, אבל אני לא.

תכתוב, תכתוב. כן, אני אמשיך לספר, אני לא אחדל מלתת לך סיבות ללכת.

אם תקשיב היטב לקולי, אולי תשמע בו גוונים של חרטה. אולי, רק אם תתאמץ

נהג יקר- אם ברצונך להגיע מנקודה A לנקודה B ללא פקקים, חצי שעה לפני יציאתך לדרך טלפן למוקד דווח על כמה פקקונים, וכך תוכל להגיע ליעדך ללא פקקים, ואין חכם כבעל נסיון.

חוסר השפיות השתלט על המדינה....

נע עצמי על פאותיה של קוביה ענקית תלויה

נטויה בחלל, על אחת מפיאותיה חקוק:



"אלוהים לא משחק בקוביה".
(אלברט אינשטיין)

היום הראשון בו פגשתי את מר – שים, היה, לפחות בהתחלה, יום מאוד עצוב בשבילי. הייתי אז ילד בכיתה ב´ וכל הכיתה יצאה לטיול שנתי.
כמעט כל הכיתה.

"ענה בר יוחאי ואמר – "אני אינני יוצא מכאן – הרוצה אתה לערות אותי בתרבות הסדום והעמורה שבחוץ? וחינוכו של אלעזר מה יהא עליו?".

יום פורים, שש בבוקר הקרב מתחיל...

רשלנות רפואית!

משתנים כל הזמן

עם הזמן

במנהרת זמן

נצחית

נכתב בעקבות דיון עם חברה: האם ההזדהות, ההשתתפות בצער, הרחמים באים על חשבון העשייה? תחשבו על זה...

ליל שבת.
מצב חירום אנו עולים על הרכב ונוסעים לבית החולים...

מכתב תודה לאחת מאהבותי הגדולות (או הקטנות).

שחרית – לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ איפה החזן? הערכת זמן... אין זמן לקפוץ ישר ל"ברוך שאמר" וקטע פה קטע שם ובסוף...

לחן לשיר שאוריצפת פרסם באתר ובינתיים מחק. בהקלטה ביתית.

עוד תראה, הייתה היא שרה, עוד תרגיש
פסי זהב ייצבעו גם את שמיך

צולם בשוק מחנה יהודה

צולם במחנה " חלמנו" שבפולין ... תמונה נדירה!

בעוד אני ושכבתי עומדים ליד המשרפות והר האפר במיידניק שני חבר´ה מהכיתה הלכו והניפו את דגל ישראל מעל המגדל שמירה... מרגש ומרשים.

כרטיס ברכה לראש השנה - נסיון ראשון