בנושא
בכרם
חדשות
 
כתר שלמה / חגאוס
בביכורים מאז כ"ז אדר א´ ה´תשס"ה

כתר שלמה

 

מאז שרובי הכיר את עצמו, הוא ידע שימות בגיל שמונה עשרה. אנשים אחרים יוכלו לחגוג את יום הולדתם התשע עשרה והעשרים והעשרים ואחד, שנה אחרי שנה עד שיזדקנו ויתבלו, אז יוכלו להתרווח על הכורסא מול האח בסוף חייהם, להסתכל אחורה ולראות מה השיגו ובמה השתנו אחרי שנות חיים רבות וארוכות, לא כך יהיה סופו של רובי. אנשים אחרים יגלו את הקסם שבנישואים, את האושר בהבאת ילדים לעולם וגידולם, את נחת הרוח שבראייתם מתבגרים ולבסוף מגדלים בנים ובנות משלהם, אבל לא רובי.

הזיכרון הראשון של רובי היה מגיל חמש, בהלוויתו של סבו, המלך אלאסטור  השלישי. משפחת המלוכה - רובי עצמו, אחיו הבכור רונלד, ואביהם, שהחל ממחרת היום יהפוך להיות המלך החדש של הממלכה, עברו לפני הארון של סבו. סבו נראה מאוד שלו, שוכב בין תכריכי הקטיפה הרכים. רובי רכן להסתכל מקרוב על פניו חרושות הקמטים של סבו המנוח, ועל שערו החלק והארוך, שהיה לבן לחלוטין, כצבעם של גלימות הכוהנים בטקס ההלוויה. לפתע חשד נוראי התגנב לליבו של רובי. גם בשערו של אביו היו קווצות שיער לבנות ומבהיקות כמו של סבא, ולאורך מצחו של אביו ופניו החלו לאחרונה לבלוט חריצים ותלמים, שלא היו כמותם במצחו שלו או של אחיו.

באותו לילה נכנס רובי ללשכתו של אביו.

"כן, רוברט?" שאל המלך כשראה את פניו המהוססות של בנו השני על פתח דלתו, "מה על לבך?"

"אבא" פתח רוברט, ואז היסס, ולאחר כמה שניות מהורהרות עלה מבט נחוש על פניו, "אנחנו תמיד נהיה ביחד, נכון? "

"לא, רוברט" ענה אביו,

"ידעתי!" צעק רובי, "יום אחד אתה תעזוב אותי ותלך, בדיוק כמו שסבא עזב אותך והלך!"

"לא, רובי" השיב אביו בעצב, "הלואי שכך היה, אבל זה לא יקרה"

מבט מבולבל עלה פניו של רובי, "אז… אז אנחנו לעולם לא נפרד, נכון אבא?"

"הו לא" השיב אביו, "יום אחד אנחנו ניפרד, אבל… אבל אני לא הולך לשום מקום. אני תמיד אשאר בדיוק כאן…"

 

כפי שוודאי כבר הבנתם זהו הסיפור על רובי, נסיך צעיר בממלכה מרוחקת שנעלמה כבר לפני שנים רבות. ממלכה זו לא היתה ממלכה שלווה ושוחרת שלום, כלל לא. ערי החוף היו נבזזות ונשרפות דבר יום ביומו על ידי שודדי הים האכזריים שקבעו את משכנם באיים. אין זה אומר שפנים הממלכה, שהיה מחוץ להישג ידם של הפיראטים היה מקום בטוח, בדיוק להיפך. הממלכה היתה מחולקת ושסועה בין אצילויות ודוכסויות שונות, מסוכסכות ביניהן, ולמרות נסיונותיו החוזרים והנשנים של המלך לישב את המחלוקות ולפשר בין הניצים, פעם בכמה חודשים היתה מתעוררת חמת זעמו של אחד הדוכסים והוא היה מכריז מלחמה על דוכסות שכנה. כבר קרה מספר פעמים שודכס שאחוזתו היתה קרובה לעיר הבירה, היה מנצל את העובדה שצבא המלך נשלח כדי לדכא מהומה שפרצה בין שתי אצילויות בקצה הממלכה, והיה מנסה לכבוש את טירת המלך עצמה, שנותרה עם חיל מצב מצומצם ופגיע. דומה היה, שהאלימות והשנאה חלחלו אט אט בתושביה של הממלכה, עד שנעשו להם ממש כטבע שני. שודדי דרכים היו תוקפים כל נוסע שהיה טיפש דיו לנסוע בדרכים בלי שומרי ראש או לפחות כחלק משיירה גדולה. זר לא היה מתקבל בברכה בשום מקום. לא היה עובר יום, מבלי שיובא להישפט בפני המלך גבר שהיכה את אשתו למוות מתוך שכרות, או בחור צעיר שהרג צעיר אחר בדו קרב על ליבה של נערה, ובמקרה הטוב, איכר פשוט ששרף את יבולו של שכנו האיכר, מתוך סכסוך על הגבול בין שדותיהם.

למרות כל זאת, מעולם לא אבדה התקווה מלבם של תושבי הממלכה, שיום יבוא, והמצב ישתפר לטובה.

תקוותם זו של תושבי הממלכה, היתה גלומה בשריד קודש עתיק, כתרו של שלמה, המלך האגדי.

מלך אמיתי, נצר למשפחה המלכותית, החובש כתר זה, או כך לפחות מספרת האגדה, לעולם לא יפסיד בקרב, כל עוד למלחמתו מטרה צודקת. בעזרת כתר זה, יוכל מלך צדיק וישר שלבו טהור לגשר על כל המחלוקות, לתת תשובה על כל השאלות שמשחר האנושות העסיקו את החכמים שבפילוסופים, ולהביא את האדם לרמה מוסרית כה גבוהה עד שלא יהיה ניתן להבדיל בינו לבין המלאכים שוכני השמיים. כתר זה יפיץ אור בכל אשר ילך, וייטע אושר בלב כל רואיו. בעזרת כתר שלמה, העולם יחזור לקדמותו התמימה והטבעית, כמו בזמן העתיק בטרם עלתה על ליבו של האדם מחשבה רעה.

עוד האגדה מספרת, שזה שימצא את כתר שלמה, ובעזרתו יביא את השלום לעולם, יהיה בן למשפחת המלוכה, אך לא בנה הבכור. כן מספרת האגדה, שמוצא הכתר האבוד, ימצא אותו בשנתו השמונה עשרה.

בשל אגדה זו, דור אחרי דור, כל בן למשפחת המלוכה מלבד הבן הבכור יורש העצר, בהגיעו לגיל שמונה עשרה, היה יוצא למסע אל פסגת  הר כחש, הנמצא בקצה הממלכה. שם בפסגת ההר, שכן נזיר מתבודד וקשיש, שהיה שולח את הנסיך הצעיר למשימה, שבדקה האם הוא ראוי להיות זה שיחבוש את הכתר האגדי, יניף את חרבו על מקור הרוע בעולם,  יושיע את הארץ וימשול בה לעד בחסד ובתבונה, אם לאו. אם יעמוד במשימה, בסופה ימצא את הכתר העתיק. אם לא, ימות. אין דרך נוספת או גורל אחר לנסיכיה של הממלכה.

ועם ידיעה זו חי וגדל רובי הצעיר.

קשה לתאר איך זה, לחיות כנער צעיר, ולדעת בכל עת שבדרך זו או אחרת, חייך כפי שהכרת אותם יסתיימו בעוד כמה שנים ספורות. אך כדרכם של נערים, חייו של רובי היו סוערים ותזיזיתיים, והוא פשוט השתדל לא לחשוב על כך.

רובי מעולם לא הצטיין באומנות הסיוף בחרב, וזה בלשון המעטה. הוא תמיד הרגיש מגושם וילדותי לצד הלוחמים המנוסים שהסתייפו בחצר האימונים, ולאחר כל שיעור סיוף, כל גופו היה מלא חבורות ושריריו דאבו מהמאמץ. שלא לדבר על כך שנמאס לו ללספוג את פעם אחרי פעם הערות ממאמן הסייף, כגון "רולנד אחיך מעולם לא עשה לי צרות כמוך", או "באמת רוברט! איך אתה מצפה להניף את חרבך על מקור הרשע בעולם, אם אתה לא מסוגל לאחוז בחרב אימונים מעץ כמו שצריך…"

תמיד היה מנסה למצוא תירוצים וסיבות שונות למה לא יוכל להשתתף בשיעור היום, וכשלא היה מוצא סיבה שתשכנע את מאמן הסיף, היה מחכה לרגע של הסחת דעת והיה מתחמק לחדרו בארמון.

רובי העדיף בהרבה את הימים הגשומים והקרים, בהם לא נערכו אימוני סיף, ובמקומם היה בא לחדרו היועץ המלכותי של אביו, מלומד קשיש וחכם, שהיה מלמד אותו את ההיסטוריה של הממלכה, ולעיתים היה גם מלמד אותו ספרות.

בנושא זה רובי היה תלמיד מצטיין. הוא היה יושב נפעם ומקשיב בחלחלה לתיאור מלחמות אדירות ומעשי גבורה, או לשיר על אהבתו של אביר צעיר לבחירת ליבו. לא עבר זמן רב עד שהכשרון הצפון ברובי התגלה ובא לידי ביטוי, והוא היה מסתגר בחדרו ומנסה את כוחו בכתיבת שירים. לפעמים נאבק שעות במשפט אחד, כיצד לכתוב אותו בצורה הכי רבת משמעות, תוך הקפדה על כללי החריזה והמשקל המקובלים, אבל תמיד בסוף המאבק היה משתלם, והתוצאה היתה אכן היתה מושלמת. יצירותיו של רובי הסבו לו הנאה ואושר רב מאוד.

בסתר ליבו קיווה רובי, שלאחר מותו בגיל שמונה עשרה, יאסוף המלומד הקשיש את שיריו וכתביו שהיו מפוזרים במגירות רבות בחדרו, ויערוך אותם לספר, אותו יכניס לספריית הארמון, בין שאר המשוררים הדגולים והמפורסמים.

כך בילה לו רובי את חייו בנעימים, כשהוא משתדל לא לחשוב על קיצם הקרב ובא. הוא מעולם לא הרגיש ממורמר בגלל גורלו שנחרץ מראש, ומעולם לא הבין עד כמה גורל זה אכזר הוא, עד שהכיר את לינה.

הוא נפגש איתה בצורה די מפתיעה, ואף לא הולמת למדי אם יורשה לאמר, כשהיה בשנתו השבע עשרה. היה זה באחת הפעמים שניסה להתחמק משיעור מפרך אצל מדריך הסיף, וכשהלה הסב את ראשו לרגע כדי לצעוק הערה לשני תלמידים אחרים על כך שהנפת החרב הצידה ולמטה איננה תנועה ההולמת את סגנון הסיוף שבו היו אמורים להתאמן היום, ניצל רובי את הרגע ופרץ בריצה לעבר הארמון, תעלול ילדותי שלכל הדעות כבר לא הלם בחור בן שבע עשרה. לרוע מזלו מזוית עינו הספיק מאמן הסיף לראות את התנועה הפתאומית, ומיד פרץ אחריו בריצה.

"רוברט! חזור הנה מייד! אביך ירתח כשישמע על כך…" אך ללא הועיל. רובי המשיך בריצתו כשמדריך הסיף הולך ומצמצם את הפער. לרובי עצמו כבר כמעט ולא נשאר אוויר עד שהגיע לארמון, אז הסתובב לרגע אחורה וראה שמדריך הסיף לא הולך לוותר הפעם ועוד רגע ונכנס גם הוא לתוך הארמון להמשיך לרדוף אחריו. בהשראה רגעית שינה פתאום רובי את כיוון ריצתו, ובמקום להמשיך לרוץ לעבר המגורים המלכותיים, פנה לעבר מסדרונות מגורי המשרתים הסבוכים והעמוסים, שם קיווה שיוכל לחמוק. 

לאחר שרץ עוד כחמישים מטר ופנה פעמיים לתוך מסדרונות אקראיים בתוך מגורי המשרתים, עצר רובי בשנית והסתובב לראות האם הצליח להתחמק. לאימתו הוא שמע את צעדי הריצה של מגפיו הכבדים של מאמן הסיף מתקרבים לכיוונו, ואת שאגותיו על המשרתים "עצרו אותו! אל תתנו לו לעבור! אוך… זוזי מהדרך פרה טיפשה!" בפעם הזאת היה מדריך הסיף נחוש בדעתו שלא לתת לרובי להתחמק מהשיעור.

בשלב זה, מתנשף ובקושי מסוגל לחשוב, עומד באמצע מסדרון שאותו לא הכיר, באיזור שמעולם לא ביקר בו בארמון, היה רובי אובד עצות למדי. לבסוף, שניה לפני שהופיעו מגפיו של מדריך הסיף מעבר לפינה, התעורר רובי, פתח את הדלת הקרובה אליו, וללא גינוני נימוס מיותרים התפרץ פנימה.

שם עמדה לינה, מופתעת, ידה תלויה באוויר באותה תנוחה שבה שלחה אותה לעבר ידית הדלת על מנת לצאת החוצה מחדרה, שניה לפני שפתאום נפתחה הדלת מעצמה באלימות.

גם רובי היה מופתע, אפילו יותר מלינה אם דבר זה אפשרי. הוא עמד קפוא במקומו, המום מהמראה הנפלא שנגלה לעיניו ללא הכנה מוקדמת.

בעוד רובי עומד ומשתאה, במוחו עולים תיאורים פיוטיים על שערה הזהוב והחלק כמו מפל של קרני שמש מבעד לעננים, ועל עורה הלבן והצח כמו ברבור שזה עתה נסק לשמים בפעם הראשונה בדרכו לארצות הדרום החמות, ובעודו נזכר באינסוף סיפורים ושירים שקרא על התאהבות ממבט ראשון, הספיקה לינה להתעשת.

לינה שמעה את צעדי הריצה של מאמן הסייף ההולכים ומתקרבים ואת קללותיו וגידופיו, ומייד הבינה מה מתרחש, שכן חוסר אהבתו של הנסיך הצעיר לשיעורי הסיוף היתה ידועה ומפורסמת בארמון, ושימשה נושא כלל לא אכזב לרכילויותיהן של המשרתות הפטפטניות.

בזריזות, תפסה לינה את ידו של הנסיך, משכה אותו לתוך חדרה, וסגרה אחריו את הדלת. אז סיננה בלחישה: "למיטה, מתחת לשמיכות! מהר…"

רובי, שהיה עדיין המום למדי, ציית לפקודתה בלי לחשוב ונכנס מתחת לשמיכות. לינה מיהרה להתיישב על המיטה לצידו, מנסה ככל יכולתה להסתיר את התפיחה  המוזרה מתחת לשמיכות לצידה, לקחה זוג מכנסיים קרועים מהערמה שהיתה בצד מיטתה, והעמידה פנים שהיא עוסקת בתפירה.

לא עברו שניות מעטות, עד שבפעם השניה תוך דקה אחת, נפרצה הדלת באלימות.

פנימה נכנס מאמן הסייף סמוק ומתנשף, נשען בכבדות על הדלת נאבק להחזיר את נשימתו ובקושי הצליח לשאול: "משרתת! נסיך… רוברט… עבר פה… ראית?!"

לינה הרימה את ראשה מהמכנסיים שכביכול עסקה בתיקונם באותו רגע, וכיווצה את גביניה, מנסה לשוות לפניה מבט תמה של משרתת טיפשה המתאמצת להבין מה מדברים אליה. "סליחה, אדוני?" ענתה לבסוף.

"ארררר… הנסיך רוברט עבר במסדרון זה בריצה לפני שניות ספורות, ראית לאן הוא נכנס?" הצליח סוף סוף מדריך הסייף לשאול.

"לא אדוני" ענתה לינה.

"את בטוחה? משרתת!"

"לא אדוני… אממ כלומר כן אדוני…" אמרה לינה ואז פלטה צחקוק מטופש.

מדריך הסייף הסתובב יצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת, תוך כדי שהוא ממלמל ורוטן על משרתות טפשות שלא מסוגלות להביט מעבר לשולחן התפירה שלהן.

לינה חיכתה כמה שניות, לוודא שמדריך הסייף באמת הלך, ואז קמה, והורידה את השמיכות מעל רובי. רובי שכב שם על מיטתה, עדיין מתנשף ומתרגש, גם מהמרדף שבזה הרגע הצליח לחמוק ממנו, וגם משום שמעולם עוד לא ביקר עדיין בחדרה של נערה צעירה, ובטח שלא במיטתה, ועוד נערה נפלאה שכזאת! רובי גם מעולם לא תיאר לעצמו שהפעם הראשונה שיעשה את הדברים האלה תיראה כך, ובעוד מחשבה זו חולפת בראשו, התפרץ רובי בצחוק.

לינה הסתכלה עליו המומה לרגע, חצי שוכב חצי קם מעל מיטתה בעודו אוחז בבטנו וצוחק, ואז הצטרפה גם היא לצחוקו. וכך צחקו שניהם דקות ארוכות, כל פעם שמצליח אחד מהם להירגע, היה השני פורץ בצחוק  ומצחיק את הראשון מחדש, וכך צחקו להם עד שכבר לא יכלו לצחוק עוד, רק אז נרגעו שניהם. לאחר שהצליח לבסוף רובי לקום ממיטתה של לינה, בעודו מוחה מעיניו את דמעות הצחוק, נעמד מולה, ואז תהה מה עליו לומר כעת.

"אממ, תודה…" אמר לבסוף.

לינה הסמיקה והורידה את מבטה לרצפה.

"ממש הצלת אותי פה" אמר הנסיך הצעיר.

לינה רק הסמיקה עוד יותר ולא אמרה דבר.

רובי ניסה להעלות במוחו משפט, מילה, כל דבר, רק כדי שלא יצטרך לעמוד כמו טיפש ולשתוק, בעוד שהיא עומדת מולו ולא מוכנה אפילו להרים את מבטה לפניו.

לבסוף הסתובב, ופנה לצאת מהחדר.

"חכה רובי!" מיהרה לקרוא לינה. "אל תלך כבר… אפילו לא שאלת לשמי…" 

הפעם היה זה תורו של רובי להסמיק.

"אממ… נכון, כמובן… אממ כלומר… זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול…"

"לינה" אמרה לינה, וקטעה את רצף דיבורו המבולבל.

"את… את כבר מכירה את שמי?"

"כמובן" ענתה בשעשוע, "אתה הנסיך…"

"אה, כן וודאי, אני באמת… כלומר אני הנסיך… כלומר…אוף! למה אני לא מצליח לומר שום דבר כמו שצריך? נתחיל מחדש!"

"מחדש…?"

"כן, מחדש! שמי הוא רובי, ומה שמך עלמתי?"

"לינה…"

"הו שם מקסים, הולם אותך לגמרי… נעים מאוד להכיר"

אז נטל רובי את ידה של לינה ונישק אותה בעדינות, כפי שלימדו אותו לעשות כאשר הוא פוגש בעלמה צעירה. במחשבה שניה הוא לא היה בטוח שזו המחווה הנכונה גם כלפי אחת המשרתות העובדות בארמונו, אבל הוא דחק מחשבה זו מלבו.

לאחר עוד כמה שניות שעמדו רובי ולינה זה מול זו, שאלה לינה:

"אז, אתה שוב בורח ממדריך הסייף?"

"כן" השיב רובי בחוסר רצון ונאנח.

"מה תכננת לעשות?"

"לעשות?"

"כשברחת, מה תכננת לעשות במקום?"

"אה, תכננתי ללכת לחדרי ולנסות לסיים את ה… אממ, לא משנה, וודאי זה לא מעניין אותך…"

"לסיים את מה?" תבעה לינה.

"לסיים את השיר שהתחלתי אתמול בלילה"

"אה"

"אין סיכוי שאולי את רוצה ל... לא, כלומר וודאי אין זה מעניין אותך… ויש לך דברים חשובים יותר לעשות…"

"תקריא לי מה כתבת עד עכשיו" קטעה אותו לינה בשנית.

"באמת?" שאל רובי.

"נו תקריא" ענתה לינה.

עד סוף אותו היום מצאו לינה ורובי ביחד סיום לשיר, תוך כדי שעולים במוחו של רובי רעיונתו לאלפי שירים חדשים. אז ישב רובי ובהה בלינה מתקנת את ערימת הבגדים בצד מיטתה, שלא התמעטה באופן משמעותי באותו היום, בעודה מהמהמת לעצמה נעימה שחיברה לשיר לאחר שגמרו לכתוב אותו.

מאותו היום, לא היה עובר יום מבלי שיתחמק רובי באין רואים, כך לפחות הוא חשב, לחדרה של לינה. לעיתים היה מקריא לה את שיריו, ולעיתים היתה היא שרה לו שירים ישנים שזכרה מילדותה. לפעמים היו יושבים ומדברים עד אמצע הלילה, ולפעמים היו יושבים, מסתכלים זה בעיניה של זו, ושותקים.

הדבר התפרסם מהר מאוד בארמון, עד שלא היה משרת, חוטב עצים או נפח שלא ידע על התאהבותו המתוקה של הנסיך הצעיר. כאשר שמע על כך המלך, ניתן היה לצפות שיכעס מאוד ולא יסכים שבנו הנסיך יתרועע עם משרתת פחותת כבוד, אך לא כך היה. אחרי הכל, לא יגיע שנית תאריך זה בשנה, עד שיצטרך הנסיך לצאת למסע אל הר כחש. לעולם לא יתחתן עם בנות אחד האצילים ויקים משפחה, אז מה בכך אם את שארית חייו שנותרו לו הוא מבלה את זמנו בנעימים עם נערה צעירה ויפה?

כך חלפו להם הימים, מגירותיו של רובי התמלאו בעוד ועוד שירים, והחורף שהיה לקיץ היה לחורף שוב, והגיע יום הולדתו השמונה עשר של רובי.

לאחר שנערכו הטקסים הפותחים את מסע הנסיך לעבר הר כחש, נפרד רובי אישית מאביו ואחיו, אך  פרידה זו היתה רשמית ויבשה. הוא תיאר לעצמו שיתגעגע אליהם, אם כי לא ממש הבין למה. הפרידה מלינה היתה הרבה יותר קשה. רובי חיבק את לינה, והיא בכתה על כתפו משך דקות ארוכות, עד שלבסוף הרפתה מהחיבוק והניחה לו לצאת. בתחילה רובי היה מופתע שלא ניסתה להפציר ולהתחנן שלא ילך, אולם במחשבה שניה הבין כי לינה היא נערה חכמה, ויודעת היא שגאולתה של כל הממלכה חשובה יותר מהתאהבות נעורים של משרתת ונסיך.

בבוקר המחרת, לאחר ארוחת הבוקר האחרונה בארמון, הכתיף רובי את תרמילו על גבו, חגר את חרבו שכבר ידע כיצד להשתמש בה, אם כי עדיין לא בצורה מיומנת כפי שניתן היה לקוות, נתן מבט אחד עצוב אחרון בערימות הדפים וקסתות הדיו המפוזרות בחדרו, ויצא לדרך.

רובי התנהל לו לאיטו בדרכים המובילות דרומה לעבר הר כחש, הלא לא היתה לו סיבה כלשהי למהר, לא כן? מלווים לא היו לו, וגם לא פגש כאלה בדרכו. אפילו שודדי הדרכים לא הטרידו אותו, למרות שהיה מהלך לבדו בדרכים, שכן הכל ידעו מי הוא, ולאן דרכו מובילה, ואיש לא העז להפריעו. כאשר היה מגיע בערב לפונדק, היה לן שם, ומיותר לציין שהיה מתקבל בברכה רבה. אם ירד הלילה ועדיין היה באמצע הדרך, היה פורס אוהל קטן בצד הדרך, ושם היה ישן. לאחר כמה ימים, החל אף להנות מההליכה ומהמסע אל הלא נודע, והיה מדמה בנפשו שהוא נמצא בהרפתקה סוערת, וכבר היתה עולה בראשו התחלה של סיפור אגדה,על נסיך צעיר עטור חרב על ירכו, המשוטט לו בדרכים בדרכו לתהילה. מובן שידע שלא ישאר מי שיכתוב את הסיפור, לאחר תום ההרפתקאה, אבל לפחות עיסוק זה העסיק את ראשו מלהרהר בגעגועיו ללינה.

בבוקרו של היום השנים עשר למסעו, הגיע למרגלות הר כחש.

הטיפוס לפסגת ההר היה ארוך ומתיש, רובי כבר חשב שיצטרך למצוא מקום להקים אוהל ולהמשיך בטיפוס למחרת, כאשר הבחין בגגו של צריף הנגלה מבעד לעיקול בעליה. אז החל לרוץ עד שהגיע לפתח הצריף, עצר לכמה שניות כדי להסדיר את נשימתו, ודפק בדלת.

"הכנס", נשמע קול זקן וחלוש, אך בכל זאת נעים.

רובי פתח את הדלת ונכנס לצריף, והביט סביב. במרכזו של הצריף היה קמין עגול מאבן, בו דלקה מדורה קטנה, שעשנה נישא מעלה מבעד לחור בגג הציף. בצד הקמין היה שולחן ושתי כסאות, על אחד מהם ישב אדם זקן מאוד, בעל שיער וזקן שניהם ארוכים גם לבנים מאוד, פניו צרובי שמש, וחיוך נעים פרוש עליהם.

"שב, רובי" ביקש הנזיר הזקן.

רובי היה מופתע לרגע מכך שהנזיר השתמש בשם החיבה שלו ולא קרא לו רוברט, אולם לאחר רגע התיישב.

הנזיר לקח קומקום שהיה תלוי מעל הקמין, ומזג תה רותח לשני ספלי חרס שהיו מונחים על השולחן.

"ציפית לי?" תמה רובי.

"כמובן" השיב הנזיר בחביבות.

"ידעת שאגיע היום הזה בשעה הזו?"

"כמובן. אני הוא הנזיר המתגורר על פסגת הר כחש. זהו תפקידי לדעת דברים כאלה, ואני מבצעו בהצלחה כבר שנים רבות רבות…"

"הבנתי…" מלמל רובי.

"אז אממ… מה קורה עכשיו? עכשיו אתה אומר לי מה המשימה ואני יוצא לדרך?"

"לא לא" מיהר הנזיר להשיב. "אין כל סיבה להיחפז. שב איתי עוד לילה אחד וארח חברה לזקן בודד, כבר לא מגיעים אלי אורחים רבים מהממלכה כמו שהיו באים פעם. מחר ניגש לעסקים"

אז הגישהנזיר לרובי את אחד מספלי התה, שהדיף ריח צמחים נעים ומרענן.

כך ישבו להם השנים ודברו שעות אחדות אל תוך הלילה. בהתחלה התעניין הזקן בשלום אביו ואחיו של רובי, ואז החל לשאול על החדשות בענייני הממלכה. לרובי היה רושם שבסופו של דבר ידע הזקן יותר על תככי השלטון ומאבקי הכח בין הדוכסיות השונות מאשר ידע הוא בעצמו, שחי כל חייו בארמון,והכיר רבים מתרגיליו הפוליטיים של אביו עוד לפני שלמד לרכב על סוס. לקראת סוף שיחתם, כשכבר החל לעלות אור אדמדם מהמזרח, מצא עצמו רובי מספר לנזיר הזקן על לינה. רובי חשב שראה דמעה נוצצת בעינו של הנזיר, אבל הנזיר מיהר להסתירה, והכריז:

"טוב רובי נערי, הגיע זמן לישון!"

בפנית הצריף היו שתי מיטות, זו מול זו, מסודרות וערוכות לשינה, אחת מהן תפס הזקן והשניה לרובי. רובי ישן שינה שלווה ונעימה, אם כי למחרת כשקם בשעת בוקר מאוחרת, זכר במעומעם שהתעורר באמצע הלילה ושמע את הזקן גונח ומתהפך בשנתו.

בבוקר יום המחרת, קם רובי מהמיטה, ומשלא ראה את הנזיר בצריף, יצא החוצה, שם מצא אותו יושב על כסא שהוציא החוצה, סנטרו נשען על שתי כפות ידיו, שני מרפקיו מונחים על שני ברכיו, והוא שקוע בשיחה עמוקה עם דוב.

"אז באמת ככה היא אמרה?"

"הואאאארררר!" נהם הדוב בתשובה.

"דווקא ממנה לא הייתי מצפה לדבר כזה"

"הואאאאאאררררר!"

"נו טוב. אל תדאג בקשר לזה. אני כבר ידבר איתה כשהיא תעבור באיזור, בינתיים תדוג בנחל אחר, אין ברירה…"

הדוב השחור הקטן, מסוג הדובים הרגילים להיראות באזור ההרי כזה, שעמד על רגליו האחוריות מול הנזיר בשעה שדיבר איתו, ירד על ארבע רגליו ופתח בדהרה קלילה במורד ההר.

אז הפנה הנזיר את מבטו אל רובי המשתאה ואיחל לו בוקר טוב.

"בוקר טוב גם לך" השיב רובי, ולאחר הרהור קצר הוסיף: "אני מניח שאחרי כל כך הרבה שנים לבד גם דובים הם בני זוג טובים לשיחה?"

"כן" השיב הזקן, "וחוץ מזה, אתה יודע איך זה עם הדובים, תמיד רבים ומתקוטטים עם הזאבים וגם אחד עם השני, טוב שאני פה להרגיע קצת את העניינים…"

"אה… כן, בוודאי…"

"טוב מאוד! ניגש עכשיו לארוחת הבוקר, ואחר כך ניגש לעשות מה שבאת לפה לעשות."

לאחר שסיימו את ארוחת הבוקר שנמשכה כמעט עד שעת הצהריים, עטה הזקן את גלימתו החומה שהיתה תלויה על וו בקיר הבקתה, לקח את מטה ההליכה הארוך שלו שהיה עשוי מעץ בוקיצה, והיה גס ומחוספס כולו מלבד האיזור בו אחז בו הזקן, שהיה חלק ולבן כמעט לגמרי משנים ארוכות של שימוש, ויצאו שניהם לדרך. לאחר הליכה קצרה הגיעו לצוק בצידו הדרומי של ההר, ממנו נשקפו יערות גדולים וירוקים אותם הסתיר ההר עצמו מרובי במסעו אל ההר. לאחר שעמדו כמה דקות והביטו אל הנוף, שאל רובי:

"האם לשם תיקח אותי משימתי?"

"לא" השיב הזקן. "בכדי למצוא את כתר שלמה, עליך לעבור שלוש משימות. רק האחרונה תיקח אותך אל מעבר להר זה לכיוון היערות. במשימה הראשונה עליך דווקא לחזור לעבר הממלכה, שם היא תתבצע. רד וחזור אל הממלכה, טייל בה ותור אותה, וחזור אלי לאחר עשרים יום ועוד יום אחד, ובאמתחתך הבא עין צרה, לשון חדה, ולב שבור."

"עין צרה, לשון חדה ולב שבור?"

"נכון"

"בעוד שלושה שבועות?"

"נכון"

"ומה אם לאחר עשרים ואחד ימים לא אשכיל למצוא עין צרה, לשון חדה ולב שבור?"

"במקרה זה" נאנח הזקן, "חזור הנה בכל זאת"

רובי הבין.

כך עשה לו רובי את דרכו חזרה לכיוון הממלכה, תוך כדי שהוא מהרהר בקדחתנות היכן יוכל למצוא את הפריטים המוזרים אותם דרש הזקן, ולכשימצא אותם, באיזה אופן יוכל לקחת אותם ולהביאם חזרה אל ההר. רובי העדיף שלא ללכת בדיוק באותה הדרך בה הלך בפעם הראשונה, מה שהאריך קצת את דרכו, ובכל זאת הדרך חזור במורד שיפולי ההר היתה מהירה יותר מאשר בדרך הלוך, ובערב היום השני כבר הגיע לחומת אבנים נמוכה, שתפקידה היה להגן על השדות הדרומיים של הממלכה מפני חיות הבר.

לאחר הליכה של כחצי שעה בין שדות ומטעי פרי, הגיע לעיירת ספר נידחת, אותה לא ראה מעולם, אך לשמחתו גילה שהיה בה פונדק, בו קיווה למצוא ארוחת ערב ומיטה פנויה.

כנראה שהיתה זו עיירה נידחת באמת, שכן מרגע שנכנס לפונדק, מייד ידע שאיש איננו מזהה אותו פה. בדרך כלל, כשהיה נכנס לפונדק, כולם היו משתתקים פתאום ונועצים בו מבט, ואז היו באות כמה דקות מביכות, עד שלאט לאט היה חוזר הרעש הרגיל של שיחות ופטפוטים, אולם הרעש מעולם לא היה חוזר להיות חזק באותה מידה כמו לפני שנכנס רובי לפונדק.

הפעם כשנכנס לפונדק, כמו תמיד הסתובבו כולם לראות מי הנכנס, ומשלא זיהו אותו, משכו בכתפיהם וחזרו לענייניהם, ומן הסתם חשבו שהוא עוד אחד מהנוודים המסתובבים באיזור. רובי עמד כמה שניות מבולבל, לא רגיל למצב החדש, עד שקולו הסדוק והרגזני של הפונדקאי הקפיץ אותו מהרהוריו.

"כן בחור! מה אתה רוצה?"

"אההה… אתה לא…? כלומר, אני לא, אמממ…"

"אין לי זמן לבטלנים כמוך! יש פה מספיק לקוחות שבאמת רוצים דבר מה, והם גם מוכנים לשלם בעבורו! ולא סתם לעמוד פה לגמגם ולבזבז לי את הזמן. דבר דבר, בחור! "

"ארוחת ערב, וגם מיטה ללילה אחד" הצליח לבסוף רובי לומר.

"יפה יפה, ארוחת ערב וחדר ללילה. וכסף?"

"כסף…?"

"כסף כסף, בחור! אתה יודע מה זה כסף לא? הדבר העגול הקשה והמצלצל הזה שכולם פה מנסים לעשות כל דבר ובלבד שלא יצא מכיסם לעולם, ובטח שלא יעבור לכיסי שלי, תמורת השיכר שאני משקה אותם…"

"כן כן יש לי כסף, וודאי!" השיב רובי, ונחפז להוציא את כיס המטבעות שלו מחגורתו ולנפנף בו מול הפונדקאי.

"בוודאי שיש לו כסף…" חזר אחריו הפונדקאי בשקט, תוך שהוא נועץ מבטים חשדניים בתנועותיו של רובי, שהחזיר את שק המטבעות הקטן ותלה אותו על חגורתו.

"יפה יפה, אם כך שב, ארוחת הערב תגיע מייד" אמר הפונדקאי, ומייד סובב את ראשו לכיוון המטבח וצעק:

"ברטה! תזיזי את עצמך ותביאי לפה קערת נזיד! הזדרזי כבר, אישה! היה אפשר לצפות שלפחות תבצעי את עבודתך כמו שצריך תמורת כל הכסף שאני משלם לך…"

רובי התיישב ליד אחד השולחנות הפנויים, עדיין מזועזע קלות מהמפגש עם הפונדקאי הקמצן.

"נו טוב, בוודאי המצב קשה פה בגבול הממלכה, אין הרבה לקוחות, וקשה להתקיים…" חשב לעצמו רובי, מנסה לדון את בעל הפונדק לכף זכות. בזמן שאכל את ארוחת הערב, נזיד דלוח בעל צבע חום מימי עם חתיכות לא ברורות שצפות בו, וככר לחם שבאופן מפתיע היתה אכילה למדי,הבחין רובי בכלוב קטן שעמד על הדלפק. בתוך הכלוב עמד תוכי בעל צבע ירוק מלוכלך ומקור אדום בוהק, שמדי פעם היה פולט צרחה לא נעימה לאוזן, או קללה עסיסית. נראה היה שהתוכי מכיר את רוב יושבי הפונדק, וכשהיה נכנס אדם, מייד היה צועק לעברו הערה מעליבה, שבדרך כלל אף תאמה באופן משעשע למדי את מראהו החיצוני של הנכנס.

"איזו לשון חדה יש לתוכי הזה" חשב לעצמו רובי, ואז קפא באמצע המחשבה, בעודו מחזיק את הכף באוויר בחצי הדרך אל פיו.

"לשון חדה… הרי זה בדיוק הדבר לו אני זקוק!" לאחר כמה שניות נזכר רובי לנשום, אז נחנק והשתנק מכף נזיד אחרת שהיתה כבר בפיו והוא בדיוק עסק בלעיסתה כאשר הפתיעה אותו המחשבה הפתאומית. לאחר שהשתעל כמה פעמים והצליח לפלוט את הנזיד הלעוס למחצה, תוך שהוא מתעלם ממבטיהם המשתאים של שאר יושבי הפונדק, קפץ רובי ממקומו ופנה לעבר בעל הפונדק.

"אדוני!"

"כן בחור, מה אתה רוצה עכשיו?"

"התוכי שלך…"

"כן, מה איתו?"

"אני רוצה לקנות אותו!"

"לקנות את התוכי?! תגיד, אתה השתגעת? מה פתאום אתה רוצה לקנות תוכי?"

"אני צריך את התוכי הזה! כמה אתה רוצה בעבורו?" אז שלף רובי בשנית את כיס המטבעות שלו. "כמה אתה רוצה? מאה? מאתיים? יש לי פה די כסף."

בעל הפונדק נעץ מבט חמדני בארנקו של רובי כמה שניות, אולם לבסוף השיב: "תקשיב לי טוב, בחור! אני לא מוכר את התוכי הזה בעד שום כסף שבעולם, מבין? לא אכפת לי גם למה אתה כל כך רוצה את התוכי הזה, אבל הוא שלי ואתה לא תקבל אותו! התוכי הזה הוא המזכרת היחידה שלי מהתקופה בה הייתי נער סיפון על אוניה בצי הסוחר, ומלבד זה, הוא גם ידידי משך שנים רבות."

רובי התלבט מה לעשות עכשיו, וכיצד יוכל לשכנע את בעל הפונדק לתת לו בכל זאת את התוכי, כאשר נכנס לקוח ותיק לפונדק והתישב ליד רובי מול הדלפק.

"תביא לי כוסית מהדבר החזק הזה שלך!"

הפונדקאי התכופף והוציא מתחת לדלפק בקבוק ישן וסדוק, ומתוכו מזג משקה בצבע שחור שהדיף ריח נוראי. הלקוח החדש גמע את הכוסית בבת אחת, נאנח אנחה ארוכה, וקרא לעבר הפונדקאי:

"אז תגיד, מה שלום העין שלך?"

"אה, אותו עסק ביש, והחורף רק מגביר את הכאב, אתה יודע היובש באוויר וכל זה…"

אז לתדהמתו של רובי, שלף הפונדקאי את עינו הימנית, שמקודם לא הבחין שהיתה עשויה מזכוכית, ושפשף אותה בשרוולו. לאחר הרהור קצר הוציא הפונדקאי שוב את הבקבוק מתחת לדלפק, טבל מטלית בנוזל השחור והמסריח ומירק בעזרתו את העין.

"העין הזו כבר לא טובה! כל הזמן תופסת לכלוך, נתקעת ומכאיבה לי, לו רק יכולתי למצוא זמן לנסוע לעיר ולקנות אחת חדשה…"

רובי לא האמין למזלו הטוב,עברו רק יומיים מאז החל לחפש, וכבר מצא תוכי בעל לשון חדה, והנה גם אדם צר עין שמחפש להיפטר מעינו…

"סליחה שאני מתערב" אמר רובי לפונדקאי, "אבל אתה לא צריך את העין הזו."

"או באמת?" השיב בלגלוג הפונדקאי, "ומה לדעתך אעשה, אסתובב ככה עם חור במקום עין? זה בוודאי ימשוך את הלקוחות…"

"לדעתי מה שעליך לעשות, זה לקשור רטיה על עינך החסרה."

"רטיה?" שאל בעל הפונדק בהיסוס.

"כן, הנה תראה" השיב רובי, ואז פתח רובי את תרמילו, הוציא משם זוג מכנסיים שחורים, גזר בעזרת סכין רצועת בד משולי המכנס, וקשר אותה באלכסון סביב ראשו של הפונדקאי, ככה שתכסה את מקום עינו הימנית.

הפונדקאי הסתובב ונעמד מול מראה שהיתה תלויה על הקיר, והביט בהשתקפותו במבט משתאה.

"לא רק שיותר לא תכאיב לך העין המלאכותית" המשיך רובי, "אלא שגם זה מראה שהרבה יותר הולם אותך בתור זאב ים ותיק, עם רטיה שחורה על העין."

"יש בזה משהו" הצטרף הלקוח שישב ליד רובי, "אל אלוהים! זה פשוט הולם אותך!"

"זאב ים ותיק, מה?" אמר הפונדקאי תוך שהוא ממשיך לבחון את מראהו החדש. "דווקא מוצא חן בעיני…"

"אתה יודע מה? אתה בחור נחמד! אני חושב שאני יתן לך בכל זאת את התוכי הזה, אחרי הכל, אני כבר לא צריך מזכרת מתקופתי על הים, נכון? עכשיו מספיק שאסתכל במראה ומייד אזכר בקפטן הזקן… וממילא, התוכי הזה סתם עושה רעש ומפריע ללקוחות, סתם תוכי נבזי, אין לי מושג למה אתה רוצה אותו כל כך, אבל מצידי אתה יכול פשוט לקחת אותו."

רובי ניסה נואשות להשתלט על החיוך הרחב שאיים לכבוש את פניו, ועל הדחף הפתאומי לקום ולרקוד ריקודי שמחה, ובמקום זאת אמר:

"הנה אדוני, תן לי את העין הזו ואזרוק אותה בשבילך לאשפה בחוץ, אתה כבר לא זקוק לה יותר…"

"כן כן בחור, מה שתגיד" השיב בעל הפונדק כשהוא כבר טרוד בשירות לקוחות חדשים שהגיעו, וגלגל את העין לעברו של רובי. רובי מיהר ותפס את העין, והכניס אותה לכיסו בהרגשת הקלה.

רובי עלה לישון בחדרו כשהוא שיכור משמחה. כבר שניים מתוך שלושה פריטים היו בידו! ונותרו לו עוד תשעה עשר יום! "המשימה הזו הולכת להיות קלי קלות" חשב לעצמו בטרם נרדם…

למחרת בבוקר, לאחר שאכל את ארוחת הבוקר, נפרד רובי לשלום מבעל הפונדק, שכבר היה כמעט ידידותי כלפיו, למרות שהיה הרבה יותר ידידותי כלפי ערימת המטבעות הקטנה שהעביר לו רובי. אז לקח רובי את הכלוב שעמד על הדלפק והתוכי שבתוכו, בנוסף לשק זרעונים קטן שנתן לו הפונדקאי כדי שיוכל להאכילו, וגם בכדי שיוכל לגבות עליו עוד כמה מטבעות כסף, ויצא לדרך. 

מראה משונה היה מראהו של רובי, נסיך צעיר המהלך לו בדרכים, ידו האחת מונחת על חרבו התלויה בחגורתו, וידו השניה אוחזת כלוב ובתוכו תוכי רעשן, מנופף בכנפיו ללא הרף עם כל קפיצה בדרך, ושולח הערות מעליבות כלפי רובי. לאחר שהשתעמם רובי מלשמוע את הגידופים וניבולי הפה של בן לוויתו לדרך, החליט לנסות לפתוח עמו בשיחה. הוא לא ידע אם דבר זה אפשרי בכלל, לנהל שיחה עם תוכי, אבל היה שווה לנסות.

"אמור לי, תוכי…"

"ראאאאא?"

"יש לך שם?"

"נבוכדנצר!"

"נבוכדנצר? זהו שמך?"

"ראאאאא! נבוכדנצר!"

רובי לא ידע אם אומנם נבוכדנצר זהו שמו של התוכי, או סתם מילה שקלט היכנשהו, מכל מקום החליט שנבוכדנצר זהו שם הולם למדי לתוכי צווחן ורע מזג שכמותו, ומאז כך קרא לו.

כך המשיכו להם בדרכם רובי הנסיך ונבוכדנצר התוכי, ולאחר עוד כמה ימים של שיטוט חסר תכלית מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, החליט רובי לשים פעמיו חזרה לעבר העיר הבירה. אי אפשר לדעת, אולי שם מסתתר הפריט השלישי אותו עליו להביא, ומלבד זאת, כבר זמן רב לא ראה את לינה והוא התגעגע אליה מאוד.

בבוקר היום השנים עשר מאז ירד מהר כחש, ראה רובי מולו במרחק את העיר הבירה, ואת צריחי הארמון מתנשאים מעליה, הוא שיער שעד שירד החושך הוא כבר יעמוד בשעריה. בצהרי היום עצר לאכול ליד מעין קטן בדרך, ולאחר שנח קצת ועמד להמשיך בדרכו ולעבור את הקילומטרים האחרונים עד לביתו, לפתע חלפה דאגה במוחו. "מה אם אני לא אמור לחזור לארמון עד שאסיים את המשימה? בוודאי הם לא מצפים לי שם, ומלבד זה, גם בכל הסיפורים והאגדות ששמעתי, לא קרה שהגיבור עצר סתם ככה בביתו באמצע ההרפתקה כדי לנוח לפני שימשיך בדרכו! אני אמור לחזור רק בסוף כמנצח ומושיע הממלכה." לאחר מחשבה הוסיף: "או לא לחזור בכלל…"

 מצד שני חשב רובי לעצמו, "אף אחד גם לא אמר לי שאסור לי לחזור, ובאמת יש סיכוי שבעיר הבירה מסתתר הפריט האחרון שעלי להביא לנזיר." לבסוף החליט רובי כן להמשיך לעבר הארמון, אך לנסות כמה שיותר שלא יזהו אותו. הוא לבש את בגדיו הבלויים ביותר, מרח בוץ ולכלוך על ידיו ופניו, על מנת שיררה כאחד הקבצנים הגרים ברחובות העיר. לבסוף החליט אף לקצוץ את שערו. לאחר שסיים הביט בהשתקפותו במעיין הקטן, ומבט מרוצה עלה על פניו. "כעת, אף אחד לא יזהה אותי" אמר בשמחה.

"מה דעתך, נבוכדנצר?"

"ראאאאא! קירח מטורף! קירח מטורף!"

זה לא נשמע מאוד מעודד בעיניו של רובי, אבל הוא כבר למד לא להתרשם מהערותיו של התוכי.

לעת ערב, עבר רובי בשערי העיר, ומייד שם פעמיו לעבר הארמון. הכניסה לחצר הארמון לא היוותה בעיה, שכן השערים היו פתוחים תמיד, אפילו לאחר שקיעת השמש. רובי הנהן בחביבות לעבר השומרים שעמדו משני צידי הכניסה, והיה מרוצה לגלות שהם בחנו את התוכי בהשתאות, וכלפי רובי עצמו לא הפגינו כל יחס מלבד הנהון מנומס. "אם כך התחפושת עבדה" חשב לעצמו רובי, "הם לא מזהים אותי."

רק לאחר שנכנס לחצר, החל מהרהר כיצד בעצם יכנס לארמון. רובי טייל לו בגני החצר היפהפיים תוך שהוא חוכך בבעיה הניצבת לפניו, כשלפתע שמע קול מוכר. היה זה קול צחקוק שנשמע כאילו בא ממש מעבר לגדר החיה לידה עמד. הוא יכל לזהות את הצחקוק הזה בכל מקום ובכל שעה, היה זה קולה של לינה!  הוא עקף בריצה את המשוכה, ואז קפא, מסרב להאמין למה שנגלה לנגד עיניו. לינה עמדה שם, אוחזת בידו של נער צעיר ויפה תואר, שערו הבלונדיני שנגע בכותפות מדי המשרתים שלבש, כעת התנפנף כשהלה טלטל את ראשו בצחוק בתגובה לצחקוקה של לינה.

"ששש! עוד מישהו ישמע אותנו…" אמרה לינה, ואז עברו עוד כמה התלחשויות בין שניהם אותם לא הצליח רובי לשמוע, ואז לתדהמתו, אחז המשרת בערפה של לינה ונשק לה ארוכות.

רובי קרס תחתיו בפינה מוצללת שיצרה הגדר החיה ובהה באוויר כשהוא מסרב להאמין. "הזו לינה? לינה שלי? הנערה שאהבה אותי כל כך, שהיתה מטיילת איתי שעות בחצר הזאת והיינו מדברים על דברים שמעולם לא חשבתי שאוכל לחלוק עם אדם אחר? לינה שהייתי יושב בחדרה ומקריא לה שירים אותם כתבתי רק למענה? כיצד זה ייתכן?"

רובי לא ידע כמה זמן ישב שם על הדשא, ידיו מקיפות את ברכיו המקופלות וראשו נשען אחורה על המשוכה, אך לבסוף הוא קם, מחה את דמעותיו, ויצא מהגן. אז הסתובב כמה שעות ברחובות העיר כשהוא קהה חושים, ולא ממש ידע לאן רגליו נשאו אותו, עד שמצא את עצמו עומד מול פתח מסבאה ברובע המלחים.

באותו לילה גילה רובי את פלאיה של אחת ההמצאות היותר נהדרות שהמציאה האנושות, הידועה בשם "לאגר". משקה קריר בצבע חום עשיר, מעלה בועות וקצף סמיך, בעל טעם מריר מתקתק,אך לא טעמו של המשקה הוא הסיבה לכך ששתו אותו כל האנשים היושבים במסבאה. לאחר הספל השני או השלישי, שלמרבה העונג נראו כאילו הם מכילים כמעט ליטר שלם (ולמען האמת הכילו יותר מכך), החל רובי לחוש את השפעת המשקה. רובי מצא את עצמו שופך את ליבו בפני שיכור אחר שישב לידו, שנראה לא פחות מטונף מרובי עצמו. הוא סיפר לו על לינה, על שערה הזוהר, על קולה המתוק, על טעמם הנפלא של שפתיה. כשסיפר לו איך עזבה אותו לטובת משרת פחות מחודש לאחר שעזב, לא יכל להתאפק ופרץ בבכי. לאחר שבילה כמעט מחצית אותו הלילה בשתיית המשקה המריר, הכתיף רובי את תרמילו, אחז בידו השניה את הכלוב של נבוכדנצאר, ובצעד כושל יצא מהמסבאה והתמוטט בערמת אשפה באחת הסימטאות.

למחרת בבוקר כשהתעורר רובי, האדם הכי מסכן שחי בעולם, או כך לפחות הוא הרגיש, הוא לא היה מסוגל לעשות דבר מלבד להמשיך לשבת בסימטה המטונפת, להרהר על מצבו העגום ולרחם על עצמו. הוא הרגיש נורא. כל גופו היה מלוכלך מהרפש בו התפלש אתמול בלילה. רקותיו פעמו בכאב עמום שהלך והתגבר ככל שהשמש המסנוורת המשיכה לעלות במסלולה בשמיים. היתה לו תחושת בחילה נוראית בבטנו, והריח הבאוש שעלה מן הסמטה לא תרם למצבו. גרונו ניחר, והוא הרגיש שהוא עומד להיסתם כל רגע על ידי לשונו שהרגישה כאילו הפכה מוצקה.

"הא! לב שבור…" הרהר רובי, "יש לי כבר תוכי בעל לשון חדה, בתרמילי יש את עינו הצרה של הפונדקאי, ובאתי לעיר הבירה לחפש לב שבור. אם הייתי יודע שהלב השבור שאמצא יהיה ליבי שלי, לא הייתי מתקרב לטווח של יום שלם של מעוף האנפה מחומות העיר…"

רובי הניח שעכשיו כשכבר יש לו את שלושת הפריטים, אם באמת הלב השבור שלו עצמו נחשב גם כן למשימה, הוא יכול פשוט לחזור אל הנזיר. הוא אפילו חשב שעליו להיות שמח, שכן הוא ביצע בהצלחה את המשימה הראשונה, אבל איכשהו כל זה כבר לא שינה לו. הוא ידע שזה טפשי שהוא שוכב בסימטה ומרחם על עצמו בזמן שהוא אמור לקום על רגליו, לצאת לדרך ולהציל את הממלכה, אבל פשוט לא היה לו כח. הוא רצה רק להמשיך לשבת בלכלוך ולא לעשות כלום, עד שמצידו תחרב כל הממלכה בסופת אש.

"מה כל זה שווה לי?" חשב רובי לעצמו, "שאלך ואבצע את כל שלושת המשימות, ואחזור כמושיע הממלכה, רק כדי לראות את לינה נשואה לאדם אחר, אוחזת בילדיו של אדם זר, למה שאטרח בכלל? כל העולם הזה לא שווה לי בלי לינה!"  

כך ישב לו רובי בסמטה, עד שבשעת אחר הצהריים מאוחרת, עקרת בית שגרה בקומה השניה של הבית לידו היה רובי, פתחה את חלון ביתה ושפכה דלי שלם מלא במים דלוחים וסבון משטיפת הריצפה , ישר על ראשו של רובי! רובי זינק על רגליו בהפתעה, וצעק כמה גידופים שכלל לא ידע שהכיר לעבר עקרת הבית, שמצידה כבר מזמן סגרה את החלון והלכה לה. לאחר שנרגע קצת, הבין רובי שהוא בעצם מרגיש טוב יותר. דלי המים על ראשו בהחלט עורר אותו, וגם שטף מעט מהסרחון שאפף אותו. לכל הפחות הוא עומד כעט על רגליו, שזה יותר ממה שעשה כל היום! רובי החליט להתעשת, לאסוף את חפציו ואת נבוכדנצר ולמצוא מקום הגון לקנות איזו ארוחה. בדרך עצר ליד באר ציבורית, ושפך על עצמו עוד כמה דליי מים, משום שהרגיש עדיין די מלוכלך. רובי הגיע לרחוב השוק, ובאחד הדוכנים למכירת מזון קנה מין מאפה בשר בתוך בצק, אותו הקיא פחות מחצי שעה לאחר מכן. רובי ניסה לחשוב מה עליו לעשות, והכאב העמום ברקותיו שלא עשה רושם כאילו הוא עומד לפוג בקרוב לא עזר לפעולת המחשבה. לבסוף החליט שמאוחר מדי כדי לצאת לדרך היום. הוא ימצא איזה פונדק בו ישן הלילה, ולמחרת בבוקר יצא לדרך. לאן? הוא הניח שילך להר כחש, אחרי הכל הוא לא הכיר מקום אחר אליו יוכל ללכת כעת.

הוא מצא פונדק שנראה לו הגון דיו, ניגש לאדם שעמד בדלפק וביקש חדר ללילה וארוחת ערב. במחשבה שניה החליט לוותר על ארוחת הערב, ולהזמין ספל לאגר צונן שיפיג קצת את כאב הראש שלא הרפה ממנו כל היום. "לאחר ספל או שניים ארגיש הרבה יותר טוב!" חשב לעצמו. לאחר שגמע את הקנקן החמישי, התעלף רובי על השולחן בו ישב, ובעל הפונדק ועוד שתי מלצריות נאלצו לסחוב את גופו חסר ההכרה אל חדרו. לאחר הלילה השני בפונדק בו קרה בדיוק אותו הדבר, סירב בעל הפונדק להמשיך לארח את רובי בפונדקו, ולמחרת בבוקר, תפש את רובי המטושטש והמצחין והשליך אותו החוצה, ומייד לאחריו את תרמילו שפגע בו בחבטה כואבת, ואת הכלוב של נבוכדנצאר שצווח וצרח בפראות. אותו שבוע רובי נשאר בעיר, עובר מפונדק לפונדק, ולאחר כמה זמן כשכבר אף פונדק לא הסכים להכניס אותו, עבר מבית מרזח לבית מרזח, וישן בתוך ערמת אשפה או מתחת לאחד הדוכנים בשוק. הוא כמעט ולא אכל דבר, ופניו שהיו חיוורים וחולניים, הפכו לאט לאט לירקרקים. בנוסף גם הכסף שהיה ברשותו הלך ואזל לאט לאט אבל בעקביות, לאחר שבוזבז על ספל אחר ספל מהמשקה המר. רובי ניסה פעמיים ללכת לארמון לראות את לינה, הוא ידע שלא יהיה לו אומץ לפנות אליה בדברים, לא במצבו, אך קיווה לפחות לראות עוד פעם את פניה, לשמוע את צחוקה עוד פעם אחת. אולם, השומרים נתנו מבט אחד בשיכור אדום העיניים ובלוי הבגדים שעמד מולם וגירשו אותו מייד. בפעם השניה הוא ניסה לעמוד זקוף ולשוות לפניו מראה סמכותי, וצעק על השומרים:

"תנו לי לעבור! אני רוברט! אני הנסיך שלכם, אינכם רואים?"

אך השומרים רק פרצו בצחוק. "הו וודאי! אתה רובי הנסיך! איך לא זיהינו אותך? והברנש הזה פה (תוך שהוא מצביע על השומר השני) הוא המלך אלאסטור כובש האיים! ממש כינוס משפחתי יש לנו פה…"

"הסתלק מפה, נער חצוף!" אמר השומר השני, "הנסיך רובי הגיע לגיל שמונה עשרה ויצא למסע להר כחש אל  מותו, כולם יודעים את זה. תתבייש לך! מזלזל ככה בכבודו של הנסיך המת!"

"אכן אני מת" הרהר לעצמו רובי, "נכשלתי במשימתי, איבדתי את לינה, וכבר אף אחד לא יזהה אותי בתור הנסיך רוברט. אין לי מה לחפש פה יותר בין החיים…"

רק בלילה השמונה עשר מאז נפרד מהנזיר הקשיש,  קרה דבר ששינה את דעתו. רובי ישב באחת המסבאות, כפי שעשה כל לילה מהלילות האחרונים, והטביע את מוחו בשיכר. מכיוון שלא היה לו דבר טוב יותר לעשותו, הקשיב לשיחת שיכורים שהתנהלה בשולחן שלידו, לאחר כמה דקות הבין שהם מדברים עליו!

"נו טוב, חלף חודש מאז יצא הנסיך להר כחש, עושה רושם שעוד נסיך צעיר התבזבז והממלכה לא ניצלה."

"אם תשאל אותי" אמר השני, "הוא בכלל לא הגיע להר כחש. למה לו? בשביל למות סתם בגיל שמונה עשרה? אני במקומו הייתי נודד למקום מרוחק בממלכה שבו לא יכירו אותי, ושם הייתי משתקע ומעביר את שארית חיי בנעימים."

"לא יכול להיות!" השיב הראשון, "הרי גורל הממלכה תלוי בו! הוא אמור לצאת למשימה ולהשיב את כתר שלמה!"

"חה! כתר שלמה…"

"מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מאמין בכתר שלמה?"

"בור כפרי שכמותך,באמת חשבת שהאגדה על כתר שלמה היא אמיתית? כולם יודעים שכתר שלמה לא קיים באמת, זה בסך הכל מזימה מתוחכמת שרקם המלך כדי להיפטר מבנו הממזר ולשמור על שלטונו של בנו הבכור."

"מה כוונתך?" שאל השיכור השני.

"אינך מבין? זה ברור כשמש! לאחר שמאחד מבילויו הליליים של המלך הזקן ורודף הזימה הזה, ללא ספק עם אחת ממשרתות הארמון, קרה מצב מביך ונוצר הנסיך הממזר, נאלץ המלך להמציא סיפור אגדה שיחלץ אותו מהבוץ. את הסיפור הזה הפיץ המלך בעזרת מלומדי הממלכה עד שהפך למיתוס כביכול עתיק יומין. סיפור שאיש אינו יכול להפריך, שכן הוא מדבר על תקופה עתיקה לפני אלפי שנים ממנה לא נשאר שריד וזכר. בגלל האגדה העתיקה, על הנסיך לצאת למשימה ממנה הוא לעולם לא ישוב, לא בגלל שיהרג תוך כדי נסיון, אלא בגלל הבושה לחזור חי לאחר שלא מילאת שום משימה. כך גם נפטר המלך מתזכורת מבישה לחטאיו, וגם אין ליורש העצר מתחרים על כתר הממלכה, ובית המלוכה נשאר חופשי לטפל בבעיות הממלכה מבחוץ, מבלי שיאלץ לדאוג למלחמות פנימיות. בנוסף האגדה הזו נותנת תקווה לפשוטי העם, שסובלים יום יום תחת עול הממלכה ואימת המלחמות ושודדי הדרכים, שאולי הנסיך שיצא להר כחש ימצא את כתר שלמה ויגרום לכל הצרות להיעלם, וככה נפטר בית המלוכה מעוד דאגה של התמרדות האיכרים ופשוטי העם. אינך רואה איזו מזימה גאונית זו?"

רובי ישב המום ולא האמין למשמע אוזניו. יש אנשים שכלל לא מאמינים באגדה על כתר שלמה! הם חושבים שזו סתם מזימה! הם בטוחים שכלל לא הגיע להר כחש, אלא עבר לכפר מרוחק כדי להימלט מאחריותו.

"איך הם יכולים להיות כאלה טפשים וחסרי לב?" שאל את עצמו. מצד שני חשב, אולי יש משהו בסיפור המרושע הזה. לרגע לא האמין שהוא בן ממזר ולא בנה של אמו, אבל אולי באמת האגדה הזו היא בסך הכל דרך שוחרת שלום שמצא אביו להרחיקו מהארמון פן יהווה איום על אחיו ביום מן הימים? לבסוף החליט: "לא! זה  לא יכול להיות! כל מה שלמדתי, כל מה שהאמנתי בו כל השנים, זה פשוט לא אפשרי! השיכור הזה אינו יודע מה הוא מדבר, האגדה נכונה! היא חייבת להיות…"

רובי קם בפתאומיות, משליך את הכסא לאחוריו, שלף את חרבו, והניף אותה מול פניו של השיכור.

"תחזור בך!" צעק, "תחזור בך מהדברים המרושעים שאמרת! הנסיך רובי הוא אמיץ וטהור לב, הוא לא יאכזב אותנו. אתה תראה! הוא עוד יחזור לממלכה כשכתר שלמה חבוש על מצחו, ואז אתה תבלע את לשונך השקרנית!"

שני השכורים בהו בו לרגע, ואז התגלגלו בצחוק, תוך שהם משפריצים שיכר לכל עבר. רובי הרגיש דקירה קרירה בעורפו, היתה זו חרבו של בעל המסבאה הזועם:

" 'סתלק מפה פרחח! אין כזה דבר לשלוף חרבות במסבאה שלי!"

"חרב יפה חרב קצרה, את ראשו של השיכור מעל כתפיו שחררה!" צווח נבוכדנצאר.

"אני בהחלט מסתלק מפה" חשב רובי, "תכף ומיד! אני מסתלק מהעיר הארורה הזו, ויוצא מייד לדרך אל הר כחש." רובי לא ידע כמה זמן עוד נשאר לו ואם יספיק להגיע ביום העשרים ואחד, אבל הוא התכוון לנסות, ודבר לא יעצור אותו בדרכו עד שיגיע! "איך יכולתי להיות כל כך אנוכי?" שאל את עצמו, "איך יכולתי לזנוח סתם ככה את משימתי ואת גורל הממלכה, כדי לרבוץ בזוהמה ובטינופת ולהטביע את מוחי בשתיה? לא פלא שהאנשים לא מאמינים יותר בכתר שלמה! אם אני בעצמי, זה שאמור להביא אותו, מוותר סתם ככה בילדותיות, למה שאנשים אחרים יאמינו בו?"

רובי החזיר את החרב לנדנה, לקח את תרמילו ואת הכלוב של התוכי, ויצא מהמסבאה. מייד הוא פתח בריצה לעבר השער הדרומי בחומה, ולאחר שעבר בו, המשיך לרוץ בדרך הדרומית המובילה לבסוף אל הר כחש. שלושה ימים ושלושה לילות רץ רובי. כשהיה עובר ליד מעיין או נחל, היה עוצר כדי לשתות מעט, לפעמים גם היה ישן שינה טרופה שעה או שעתיים, אך לאחר מכן היה ממשיך במרוצתו. הוא לא היה מוכן שהמשימה תיכשל משום שישב בעיר בחוסר מעש למרות שכבר היו ברשותו את כל שלושת הפריטים, וכעת הוא לא יספיק להגיע בזמן. הוא חייב להספיק, חייב. את הדרך שבפעם הראשונה לקח לו שנים עשר ימים כדי לעבור, הצליח בזכות נחישותו ומרוצתו המטורפת לגמור בשלושה ימים. עם שקיעת השמש של היום השלישי הגיע למרגלות הר כחש תשוש ומרוקן. "חזור אלי לאחר עשרים יום, ועוד יום אחד" אמר הנזיר הזקן. האם יספיק לטפס עד פסגת ההר עד שתזרח שוב השמש והלילה העשרים ואחד יהיה ליום העשרים ושניים? הוא חייב להספיק! רובי החל מייד בטיפוס, מטר אחרי מטר. כשהרגיש שהוא לא מסוגל להזיז עוד שריר, טיפס עוד כמה מטרים, עצר כמה דקות לנוח, והמשיך בדרכו. לפתע ברק בהיר סינוור את עיניו, ומייד לאחריו נשמע רעם מהדהד ומחריש אוזניים, ואז החל לרדת גשם. מבול שוצף וקוצף שגרם לו להחליק שני צעדים אחורה, על כל צעד שטיפס. אם חשב שעד כה היה הטיפוס קשה, הוא גילה שהיה זה אך משחק ילדים לעומת עכשיו. לבסוף צנח מותש על הקרקע ולא הצליח לקום עוד, אז החל לזחול לאט לאט על בטנו, רגליו בועטות לשווא בבוץ החלקלק. שעת הזריחה הלכה והתקרבה. רובי הבין שבדרך זו לעולם לא יספיק להגיע עד שיתחלף הלילה ויהיה למחר, אז עצר, כבש את פניו בבוץ ופרץ בבכי.

"קום טיפש! קום טיפש!" צעק נבוכנצאר.

"אתה לא מבין" ענה לו רובי, "הכל אבוד, לא נספיק להגיע. נכשלתי…"

"קום טיפש! קום טיפש!" המשיך התוכי בשלו.

לפתע שמע רובי קול גרירה ובוץ משפריץ מכיוון מעלה ההר. הוא הרים את מבטו ובקושי הצליח לראות על רקע השמיים השחורים, דוב שחור וקטן שמטפס אף הוא במעלה ההר, כעשרים מטרים מעליו. רובי צעק בכל כוחו מבעד לרוח החזקה ולגשם מחריש האוזניים: "הי דוב! עצור!" הדוב עצר במקומו והרים את מבטו ורחרח באוויר, תוך שהוא מנסה להבין מה מקור הקול ששמע.

"האם זה אותו הדוב שראיתי אצל הנזיר?" תהה רובי. הוא לא ידע אם זה אכן אותו הדוב או לא, אבל כן ידע שהדוב הזה הוא הסיכוי האחרון שלו. הוא גישש בבוץ לידו עד שמצא אבן, ובשארית כוחותיו יידה אותה לעבר הדוב. אנחת רווחה בקעה מראותיו, האבן פגעה בדיוק בראשו של הדוב. הדוב קפץ והסתובב בבהלה, וכשראה את מקור האבן שנורתה לעברו שאג בזעם: "הואאאאאררררר!"

"עכשיו אני יודע שזה אתה!" אמר רובי בשמחה, "בוא הנה! רד לפה!"

הדוב אכן לא התעכב וירד לעברו במהירות מפחידה, למען האמת לא היה עליו להתאמץ כלל, כל שהיה עליו לעשות זה להרפות את אחיזתו ולהחליק בבוץ עד שעמד ממש מעל רובי, וחשף לעומתו את שיניו.

"הואאאאאררררר!"

"הי, תרגע! אני מצטער לא היתה לי דרך אחרת למשוך את תשומת לבך. תקשיב! אני יודע שאתה מבין אותי, ראיתי אותך מדבר עם הנזיר אז בבוקר. אתה חייב לקחת אותי אליו, אני חייב להגיע אליו לפני הזריחה אחרת הכל אבוד, ולעולם לא אצליח לעלות למעלה בכוחות עצמי."

הדוב עצר לרגע, כשוקל את הצעתו של רובי, ולבסוף ירד מעליו והרכין את גבו לצד רובי, כמבקש ממנו לעלות. רובי צהל משמחה, אולי עכשיו יספיק להגיע! הוא טיפס על הדוב, ידו האחת מחזיקה בכל כוחו בצווארו של הדוב, ידו השניה אוחזת בכלוב התוכי, והדוב תפס בשיניו את התרמיל בו נמצאת העין המלאכותית, וכך הם טיפסו ביחד במעלה ההר. הדוב התקדם בקצב מדהים יחסית לתנאים שבו היה עליו לטפס, הבוץ החלקלק והמשא ששקל כמעט כמו הדוב עצמו שהיה על גבו. הוא השתמש בארבע רגליו, ציפורניו החזקות מוצאות כל זיז ומאחז יציב בקרקע, וכך הוא התקדם צעד אחרי צעד. תקווה החלה מפעמת בליבו של רובי. בגלל הגשם הסוער הוא לא יכל לראות דבר, אולם הוא הרגיש שהם מתקדמים, ונראה היה לו שעוד חשוך מאוד ויש עוד זמן עד שתעלה השמש. לבסוף, כשכבר אור חיוור החל להתפשט במזרח, הגיע הדוב אל צריפו של הנזיר. רובי ירד מעל גבו, ומיהר לדפוק בדלת העץ הישנה. הדוב הזדקף, התמתח, ונתן שאגה אדירה:

"הואאאאאאררררר!"

רובי הסתובב לעברו ואמר: "תודה! תודה לך דוב! אתה חבר טוב!"

הדוב נהם בשביעות רצון, ורץ לו הלאה, כנראה בחיפוש אחר מסתור מהגשם השוטף. רובי הסתובב חזרה, ודפק יותר בחוזקה על דלת העץ. "כנראה הזקן לא שומע אותי בגלל הגשם החזק" חשב לעצמו. לבסוף החליט פשוט לפתוח את הדלת ולהכנס פנימה.

לאחר כשנכנס פנימה הביט רובי סביב, הקמין שבמרכז הצריף היה כבוי כעת, ומקור האור היחיד היה נר קטן ששלהבתו ריצדה והבהבה והטילה צללים מוזרים על פני כל הצריף. לאחר כמה שניות הבחין רובי בנזיר הקשיש, שישב ישיבה מזרחית על מיטתו, ידיו מונחות על ברכיו כשכפות הידיים כלפי מעלה, ראשו זקוף ומבטו הישר קדימה, אלמלא עיניו שהיו עצומות. רובי שיער שהוא היה שרוי במין מדיטציה, ולא ידע אם עליו להפריע לו באמצע או לא, אבל ההתלבטות נחסכה ממנו, שכן לפתע פתח הנזיר את עיניו, והסתכל ישר בעיניו של רובי.

"רובי!" קרא הנזיר, "קיוויתי, כלומר חשבתי שכבר לא תספיק להגיע הלילה."

"אך הנה הספקתי להגיע!" השיב רובי בעליצות, "ובאמתחתי כפי שביקשת נמצאים עין צרה, עינו המלאכותית של פונדקאי קמצן, לשון חדה, של תוכי מהיר חימה ועוקצני, וליבי שלי השבור. האם עמדתי במשימה ?"

"אכן כן" נאנח הנזיר.

הנזיר יישר את רגליו, נעל את מגפיו, קם מהמיטה ועטה על גבו את הגלימה החומה שהיתה תלויה על המתלה בקיר.

"בוא רובי" אמר הנזיר, "כבר עלה כוכב השחר, ועוד חצי שעה תזרח השמש. את שתי המשימות הנותרות תבצע עוד הלילה. אנחנו הולכים כעת אל הצוק הדרומי בו סיפרתי לך מהי משימתך הראשונה, בדרך לשם אספר לך מהן שתי המשימות הנותרות. רובי הניח על השולחן את תרמילו ואת הכלוב ובתוכו נבוכדנצאר התוכי, והנזיר אחז בידו את מטהו הארוך והמחוספס, וכך יצאו שניהם לדרך שנית אל הצוק המשקיף על היערות שמעבר לממלכה. לאחר שהלכו מעט, פתח הנזיר בדברים:

"ברכותי נסיך צעיר, עברת את המשימה הראשונה בהצלחה, וזה אינו דבר של מה בכך! מעטים הם אלו שהיו מצליחים לעמוד בה. הוכחת אומץ, זריזות מחשבה, תושיה ואף נחישות מרובה על מנת להצליח. המשימה השניה תבחן את טוהר ליבך. כשנגיע לצוק, יחכה לך שם אביר המחשבה, הוא חש שסיימת את המשימה הראשונה וכעת הוא נקרא לתפקידו. עליך להילחם בו, זוהי משימתך השניה, אך היזהר בני! שכן אביר המחשבה לא נלחם בעזרת חרבו בלבד. אם תנצח אותו, תעמוד בפניך המשימה השלישית, מבחן האמונה. כשתעמוד על פסגת הצוק, לאחר שנצחת את אביר המחשבה, תראה במרחק פסגה נוספת. זהו הר תלול ביותר, שאין דרך להגיע אל פסגתו אלא בעזרת גשר תלוי, שאורכו קילומטרים רבים, המחבר בין שתי הפסגות. הגשר בלתי נראה, מלבד לאדם שאמונתו שלמה, ובלבו האומץ ללכת בעקבות אמונתו ולפסוע את הצעד הראשון על הגשר, מעבר לצוק, למרות שכל מה שנראה לעיניו זוהי התהום הפעורה מתחתיו. אם תחצה את הגשר בשלום, הצלחת במשימתך השלישית, ובפסגת ההר המרוחק תמצא מערה, בה מונח הכתר הקדוש. הבנת את כל זה?"

"הבנתי" ענה רובי.

רובי והנזיר המשיכו בדכם עוד כמה דקות, וכשכבר נראה הצוק מעבר לעיקול, עצר לפתע הנזיר. רובי שלא היה מוכן לכך, המשיך ללכת עוד כמה צעדים עד ששם לב, נעצר והסתובב חזרה לעבר הנזיר.

"מה קרה?" שאל אותו.

"הקשב לי נער צעיר" פתח הנזיר, "אינך חייב באמת ללכת ולהלחם באביר המחשבה. האביר הוא יריב נורא, וסיכוי קלוש ביותר שתצליח להתגבר עליו. אני אבין אם תחליט לחזור עכשיו ולוותר על המשימה, אין טעם שתמות לשווא."

רובי בהה בנזיר באי הבנה. "האם זהו חלק מהמשימה? האם אתה בוחן אותי עכשיו לראות אם אכנע ואברח ממנה בפחדנות?"

הנזיר צעד צעד אחד קדימה ואחז בזרועו של רובי. "לא, זהו לא חלק מהמשימה. פשוט אינני רוצה לראות נער צעיר ויפה כמוך נהרג בדמי ימיו ללא כל סיבה. תוכל לחיות איתי פה על ההר, ולארח חברה לאיש זקן ובודד. אף אחד לא ילעג לך, אף אחד לא ידע, איש איננו בא לכאן יותר, ויעברו שנים רבות עד שיוליד אחיך הבכור בן, ועד שיגיע לגיל שמונה עשרה ויעלה אל ההר. למען האמת, כשהלכת מכאן, התפללתי שלא תשוב לעולם, שתברח למקום מרוחק ותחיה שם ותשכח מהמשימה האכזרית הזו. אך אני רואה שהיית ישר לב ואמיץ דיו מכדי לזנוח את חובתך, אז אני מתחנן בפניך, זוהי ההזדמנות האחרונה, שוב איתי עכשיו לבקתה, ולעולם לא נשוב לדון בנושא זה."

רובי היה מזועזע. מילא השיכורים המלוכלכים יושבי בית המרזח שלא האמינו באגדה המקודשת, אבל שהנזיר עצמו יפקפק בה ויפציר בו לזנוח את המשימה ולהפנות את ערפו לממלכה? הוא לא ידע מה לומר. לאחר כמה רגעים, הוא הסיר בעדינות את ידו של הנזיר מעל ידו, הסתובב, והמשיך בדרכו מבלי לומר מילה, ומבלי להסתכל אחורה. לאחר כמה צעדים עבר את העיקול, ואז נגלה לעיניו אביר המחשבה, שנראה כאילו עמד שם נטוע במקומו מאז בריאת העולם, חסר תזוזה והבעה, רק ממתין לרובי שיגיע וילחם בו.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של רובי היתה: "לא יכול להיות שהוא מסוגל להלחם ככה!" האביר היה יצור מגודל, הרבה יותר משני מטרים גובהו, ולא היה ניתן לראות האם הוא בן אנוש או בריה משונה אחרת, שכן הוא היה עטוי שריון שחור מכף רגל ועד ראש. השריון נראה כבד ביותר, ורובי לא הבין כיצד הוא מסוגל לזוז בכלל מתחת לכל המתכת הזו. על ראשו חבש אביר המחשבה קסדה מרובעת וענקית, אף היא בצבע שחור, שכיסתה את כל ראשו מלבד חרך צר לעיניים. בידו האחת אחז מגן שחור וגדול שנראה כאילו שקל כמו רובי עצמו, ובידו השניה חרב ארוכה כל כך, עד שהיה ניתן לטעות ולחשוב שהיא רומח קצר, אלמלא הייתה כל כך רחבה ועבה. רובי שלף את חרבו וקרא: "אני מוכן לקראתך, אביר המחשבה!" הם התקדמו זה לעבר זה, חרבות נפגשו, וקול צחצוח החרבות הדהד ומילא את האוויר. רובי לא היה סייף מחונן, אך הוא האמין שתנועותיו יהיה מהירות בהרבה ממה שמסוגל להפיק האביר המשוריין בכבדות, עם חרבו האדירה והמסורבלת.

 רובי טעה.

 האביר הניף את חרבו בזריזות שלא תאמן, מכה אחר מכה, ורובי מצא את עצמו נהדף לאט לאט לאחור במורד ההר, תוך שהוא מצליח פעם אחרי פעם לעצור ברגע האחרון את תנופת חרבו העוצמתית של אביר המחשבה בעזרת חרבו, שנראתה לו כעת עדינה וחסרת תועלת. מחשבה נוראית מילאה את ראשו של רובי. "אני עומד למות! לא אצליח להדוף את מכותיו עוד הרבה זמן, הוא חזק מדי ומהיר באופן בלתי טבעי!" את המחשבה הזו רדפה מחשבה נוספת: "וייתכן בכלל שכל זה לשווא! כל הסבל והצער והכתר אינו קיים בכלל אלא רק אגדה…" ובעוד מחשבות אלה טורדות את מוחו לא שם לב רובי להתקפתו הבאה של אביר המחשבה והוא פצע פצע עמוק בכתפו של רובי שמייד החלה לצרוב.

במקום להתעורר מהכאב הפתאומי ולחזור ולהתרכז בקרב הקטלני, מחשבות נוספות החלו לצוץ ולהציף את ראשו של רובי. בעוד האביר מניף את חרבו פעם נוספת ומעיף את חרבו של רובי מידו אל התהום, כל מה שיכל רובי לראות לנגד עיניו היו פניו של השיכור המזוהם המאשים את אביו ברדיפת זימה ובהמצאת סיפורי אגדה.

בעוד האביר מרים גבוה באוויר את מגינו ראה רובי רק את הנזיר הזקן המתחנן בפניו שלא יצא למשימה הבאה אלא יחזור עמו לבקתה, ובעוד האביר מטיח את המגן בעוצמה בגופו של רובי ומשטח אותו על הקרקע לא הרגיש רובי דבר אלא את ההשפלה בדמיינו את אביו מתגנב באישון לילה אל חדרה של אחת המשרתות, ואת הקנאה הצורבת בחושבו על אחיו הבכור הנהנה עתה מכל מנעמי השלטון, בעוד הוא סובל יסורים איומים ומיותרים.

לבסוף בעוד אביר המחשבה מניח את חוד חרבו על עורפו של רובי השרוע על הקרקע ומתכונן למכה האחרונה, ראה רובי לנגד עיניו את לינה מצחקקת ומתנשקת מאחורי השיחים עם משרת יפה תואר ולו שיער בלונדיני וארוך…

הכל היה אבוד. גורל הממלכה הוכרע לשבט.

לפתע, כמו בבהירות המחשבה המופיעה תמיד ברגעים האחרונים לפני המוות, הבין סופסוף רובי.

"וודאי! זהו אביר המחשבה! הנזיר הזקן הזהיר אותי שהוא לא נלחם בעזרת חרבו. אז זה התרגיל של הנבל השחור והמגודל הזה, הוא שותל במוחי מחשבות שיסיחו את דעתי וכך הוא מנצח אותי! אין לו כוח אמיתי, כוחו היחידי הוא בקסם השפל הזה, ברגע שהבנתי זאת אין לו סיכוי מולי!"

אביר המחשבה שציפה לראות את חרבו נעוצה בעורפו של רובי, הופתע לראותה נעוצה עמוק באדמה בעוד רובי מתגלגל הצידה בזריזות מדהימה מפני דקירתו האיומה של האביר. בעוד האביר מנסה לחלץ את החרב מהאדמה, קם רובי על רגליו, ובעט בחוזקה בידיו של האביר האוחזות בניצב החרב. האביר שלא התסכל כלל לכיוונו של רובי אלא על חרבו התקועה באדמה ולא ציפה לתגובה כל כך מהירה ממנו, הופתע לגמרי ונסוג צעד אחד לאחור. זה כל מה שהיה דרוש לרובי. בתנועה אחת אלגנטית הוא שלף בעצמו את חרבו של האביר בעזרת הכח הבלתי מוסבר שספקה לו השראתו הפתאומית, ומיד כרת את ראשו של האביר באבחה אחת ויחידה.

רובי עמד כמה שניות המום, ובהה באביר השחור והגדול העומד לפניו ללא ראש, ואז התפורר גופו של אביר המחשבה, יחד עם ראשו המוטל על הקרקע וחרבו הגדולה והשחורה שעדיין היתה בידו של רובי, לאבק שחור שהתפזר ברוח ונעלם. רובי נפל על ברכיו מותש וחסר נשימה ולא היה מסוגל לעמוד שנית על רגליו דקות ארוכות. לבסוף חיוך ענקי מילא את פניו והוא קם והתחיל לרקוד ולפזז ואף לשאוג שאגת אושר וגיל.

"הצלחתי! הבסתי את אביר המחשבה! כרתתי את ראשו מעליו! הלוואי שהייתי יכול לראות עכשיו מולי את מבטו המזלזל של מדריך הסיף… עברתי בהצלחה שתי משימות! נותרה רק משימה אחת…"

ובאחת נעתקו קריאות הגיל מפיו.

רובי התקדם כמה צעדים עד שקצה הצוק היה ממש מתחתיו והוא יכל לראות את הנפילה הארוכה ארוכה כל הדרך למטה. רובי הרהר במילותיו של הנזיר הזקן:

"… לאחר שנצחת את אביר המחשבה, תראה במרחק פסגה נוספת. זהו הר תלול ביותר, שאין דרך להגיע אל פסגתו אלא בעזרת גשר תלוי, שאורכו קילומטרים רבים, המחבר בין שתי הפסגות. הגשר בלתי נראה, מלבד לאדם שאמונתו שלמה, ובלבו האומץ ללכת בעקבות אמונתו ולפסוע את הצעד הראשון על הגשר…"

ואכן כשאימץ עיניו אל האופק, ראה במרחק קילומטרים רבים מעבר לעמק המיוער, כתם מטושטש שיכל להיות ללא ספק הפסגה השניה עליה דיבר הנזיר.

רובי בלע את הרוק בגרונו והביט מטה פעם נוספת מעבר לקצה הצוק בעודו מאמץ את עיניו לראות את הגשר הבלתי נראה, שהיה כמובן בלתי נראה ולכן המאמץ לא נשא תוצאות כלשהן.רובי לא סבל מפחד גבהים מיוחד (חוץ מפחד הגבהים האוחז כל אדם הנמצא בקצהו של צוק גבוה), אך בכל זאת לא נעמה לו המחשבה על נפילה מגובה כה רם.

אולם רובי לא הגיע עד כאן כדי לוותר ברגע האחרון.

הוא נשם נשימה ארוכה, אזר את האומץ הדרוש לו, ובעודו מדמיין לעצמו את חזרתו עטורת התהילה לעיר הבירה וכתר שלמה חבוש לראשו, פסע רובי מעבר לצוק.

במקום להרגיש דריכה יציבה על גשר חבלים כפי שציפה, הרגיש רובי רק את נשימתו נעתקת בעודו צונח מטה מטה.

המחשבה האחרונה של רובי לפני שהתרסק על הסלעים למרגלות הצוק היתה:

"אולי זהו מבחן נוסף אחרון, אני לא באמת נופל מהצוק, בעצם אני עומד יציב על גשר בלתי נראה ותחושת הנפילה הזו היא עוד מעשה קסמים שיחלוף תוך שניות כדי לבחון האם אאבד את עשתונותי או שאאמין למרות הכל…"

 

לעת ערב, עת סיים הנזיר הזקן לאסוף את שאריות הגופה המרוטשת של רובי, להעלותן במעלה ההר ולקברן ליד בקתתו, עמד מעל הקבר הטרי והזיל דמעה.

 

עוד באותו לילה הגיעה אל המלך יונת דואר, לרגלה קשור מכתב  מגולגל שהיה חתום בשעווה ובסמל בו מצויר דוב קטן ומקל ארוך על רקע הר גבוה, מכתב שהיה מוכתם מעט מדמעות, וזה לשון המכתב:

"הדבר נעשה מלכי, הנסיך הצעיר מת. אנא מלכי, סלח לאדם זקן על חוצפתו, אך השתדל מאוד להזהר יותר בהרפתקאותיך המיניות עם משרתות הארמון."

 

 

 

 

 

אני מאוד מודה לכל מי שאזר את הסבלנות לקרוא את הסיפור עד הסוף...

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



אגדה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחגאוס
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
ואני עוד צריכה להתעמק בטרם אגיב
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד