בנושא
בכרם
חדשות
 
זכריה ותפארת ב / זכרייה
בביכורים מאז י"ז כסליו ה´תשפ"ב

תפארת בדיוק סיימה להשקות את העציצים שלה כשהיא נזכרה שהיא שכחה בתנור את העוגה ועד שהיא הגיעה אליה היא הייתה כבר שרופה לגמרי. פעם אחרונה שתפארת הכינה עוגה היה כל כך מזמן והיא פשוט שכחה איך עושים את זה. בדרך כלל זכריה היה מכין עוגות אבל מה לעשות שהוא לא היה בבית. מתעכב בדרך הוא אמר ותפארת ידעה שהוא פשוט שותה קפה איפשהו ולא מצליח לכתוב. אבל היא הבינה את זה. זה לא שהיא הרגישה שהוא מתחמק מלהיות איתה, פשוט הוא צריך קצת את השקט שלו. והיא ידעה שהוא יחזור מאוכזב שלא הצליח לו ואיך שהוא יחזור הוא יעמוד בפתח כמה דקות ואז ישר ירוץ ויכתוב עמוד בלי למצמץ ואז נשב במרפסת ונשתה קפה והיא חיכתה לזה.

 

 (ולפעמים היא תהתה אם הוא לא עושה את השקט הזה בשביל שהיא תכנס לתוכו).

 

פעם זה היה בכלל אחותה חיה שהייתה מכינה עוגות אבל מאז עבר קצת זמן. היא הסתכלה על העוגה, שחורה ונוצצת. הבעיה היחידה הייתה שזה עוגת תפוז. היא נאנחה וזרקה אותה לפח. זה לא מתאים לה היא חשבה, בדרך כלל גם אם היא שוכחת דברים זה לא דברים כאלה והנה רק אתמול היא נזכרה באיחור של שבוע בעבודה שהיא לא הגישה. איזה מוזר זה הזיכרון, היא חשבה, לחיות שוב בראש משו שכבר איננו. 

 

(ובאמת היא פחדה לא לזכור.)

 

היא החליטה לצאת לריצה, כבר לא היה לה חשק לעוגה. ירד גשם ראשון שעה לפני כן והיא נשמה את האוויר הנקי והריח הזה, של אחרי גשם, היה טוב לה מאלף עוגות. העצים התכופפו כמו קוראים לה לשלום והאדמה הלחה העלתה חיוך על שפתיה. אור השמש השוקעת ליטף את העלים וצבע אותם בחסד.

כשהגשם ירד היא הייתה באמצע להשקות את העציצים וכשהיא הבינה שהוא לא הולך לשום מקום היא התאכזבה שהשקתה לשווא. בשביל לסגור דברים עד הסוף כמו שהיא אוהבת, היא נכנסה, מילאה את המשפך וחזרה להשקות אותם.

היא הגבירה קצב, כמו מנסה לפצות על נקיונו של העולם בהזעה שלה.

אם חיה הייתה פה היא בטח הייתה רצה יותר טוב ממנה. חוץ מאיזה הפסקה קצרה בתיכון שלה, חיה הייתה אצנית מבטן ומלידה. תפארת תהתה אם זה קשור לקצב החיים שלה, כאילו היא מנסה תמיד להישאר בתנועה בשביל לא לשקוע. היא ביטלה את המחשבה הזאת ורשמה לעצמה להתקשר אליה מאוחר יותר. את זה היא לא תשכח. 

הן תמיד חלקו את השקט, היא ידעה, אך משו בשקט של חיה היה שונה. היא עדיין לא ידעה מה. כאילו מתאמץ פחות.

היא ניקתה את הראש וניסתה להתרכז בנשימות שלה, אחרי חצי שעה כבר כאב לה הצד והיא רצתה לחזור. היא הסתכלה סביבה ולא הבינה איפה היא. מסביב התחיל להחשיך והצללים שלחו זרועות לתפוס אותה. היא תמיד פחדה קצת מהחושך ופתאום היא רצתה את זכריה איתה והיא הרגישה בבטן שגם הוא רוצה אותה איתו. מדי פעם היה להם קטע כזה, טלפתיה. 

היא התחילה להסתובב ברחובות שלא מוכרים לה והרגישה את עצמה נבלעת בתוך החושך.

ואז היא פתחה את העיניים ומצאה את עצמה על הספה בסלון. היא הסתכלה החוצה מהחלון וראתה שהחשיך, הכל בסדר, היא חשבה, פשוט קצת נרדמתי.

ובאמת היא תהתה ממה היא כלכך מותשת שככה היא נרדמה ללא סיבה. 

היא התיישבה מול המחשב וניסתה להתחיל את העבודה. אחרי כמה דקות היא התלבטה בכלל אם כדאי לעשות למרות האיחור הגדול הזה. אז היא בהתה קצת במסך. 

 

בינתיים זכריה נכנס הביתה ונתן בה מבט שכולו אהבה. טוב אולי מהול טיפה בהרהורים והיא קלטה אתזה אז היא רק חייכה אליו חזרה. וכמו שחשבה, הוא מלמל משו ויצא למרפסת.

 

היה משהו מנחם בעובדה שידעה בדיוק מה עומד לקרות, כלומר פעם הם הפתיעו אחד את השנייה המון וזה עדיין קרה, באמת, אבל התפתח ביניהם ביתיות כזאת חמימה ואוהבת שלפעמים הכל היה פשוט וברור יותר. היא לא ידעה להגיד מתי בדיוק זה התחיל, אולי זה היה כך מאז ומעולם, תהתה.

היא תמיד חשבה שאפשר לכתוב עליהם סיפור אבל פשוט כזה. לא ספר מתח אלא יותר ספר שמרגיש כמו מנוחה של צהריים קצרים של שבת חורפית. לא מסעיר מדי. היא השתעשעה במחשבה לבקש ממנו לעשות את זה, והחליטה שלא. אולי כי רצתה קצת לכתוב בעצמה.

 

אחרי כמה דקות נוספות של בהייה היא יצאה אליו החוצה, הוציאה לו את האוזניות מהאוזניים ונשקה לעורפו.

אז מה קורה? היא שאלה, והוא ענה לה שבסדר ואמר שהוא מנסה לכתוב ספר ובעצם היא חשבה שגם היא רוצה אז היא אמרה שכולנו רוצים ומיד תהתה אם לעגה לו

(תמיד היא הרגישה שהוא מתייחס באורך רוח מיוחד כזה להערות שלה, היא אהבה אותו על זה)

 

היא לא רצתה להציק אז נתנה לו להתחמק ואמרה שהיא נכנסת פנימה וידעה שהוא ירצה קפה אז שאלה רק כדי לצאת ידי חובה וכשהוא צעק לה שהוא אוהב אותה היא חשבה שהיא יותר.

היא נזכרה בפנקס הקטן שלהם וכמה היא התאמצה לכתוב בכל פעם שהוא היה אצלה והיא ידעה כמה הוא מעריך את זה. המחשבה על הפנקס גרמה לה לגעגוע של מילים. הרי מזמן הוא לא כתב לה מכתב, פעם הוא כותב המון והיא הייתה מוציאה אותם כשהיה קשה לה וקוראת אותם ומשו בפנים היה שוכח ונרגע. תמיד שעשע אותה להסתכל על המילים שהם שלו שניתנו לה, אולי כי הוא שכח מהם. כמו זר פרחים שנותנים ומצפים שינבלו אבל היא שימרה אותם. ככה המילים שלו נשמרו אצלה מבלי שידע עליהם. היא רשמה לעצמה להביא לו פרחים לשבת, ונזכרה בפעם שהוא הביא לה זר לפני שבתות באולפנה (כשהיו) ובפעם שהוא עמד עם פרחים (שהוא קנה בדיק בדקה שהיא לא הסתכלה) ביום שישי בשוק ובפרח היחידי שהוא הביא לה לפקעת שערותיה ביום אביבי אחד כשטיילו, היא התענגה על התמונה של פרח צהוב ונושם בשערותיה החמות ובחיוכו המבויש ומלא האהבה מסונוורת. כי לפעמים הם סונוורו באהבתם ולא היו יכולים לראות כלום מסביב, לא זמן ולא מקום. בתוך בליל רגשות ושתיקות הם היו הולכים ונאבדים, וככה עברו עליהם השנים.

וככה פתאום היא שמה לב שהיא זוכרת.

איכשהו.

היא החליטה, היא כותבת ספר. עליהם.

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרייה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד