בנושא
בכרם
חדשות
 
[רותם] / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז כ"ו חשון ה´תשפ"ב

הסוד הוא להסתכל, אמרה לה קרן מי"א3. להביט לכאב בלבן של העיניים. כולם חושבים שאם הם יעצמו עיניים זה יהיה קל יותר, כאילו זה לא קרה. אבל זה לא נכון, היא הסבירה בשכנוע עצמי עמוק, אי אפשר להתעלם. זה לא קרה בטעות. צריך להתכוון לזה.

"את בטוחה?" שאלה רותם בחשש. קרן רק הושיטה לה את התער והביטה בה בציפייה.

רותם נשכה את שפתיה. עמוק בפנים, במקום ששום מנתח לא יוכל להסיר, היא יכלה לדמיין איך בוערת להבה ששורפת אותה מבפנים יום ולילה, בלי מנוחה. היא תעשה הכל כדי שזה יפסיק.

ביד רועדת היא תפסה את התער, הפשילה את השרוול כמעט עד הכתף ולחצה. פס דק וצורב נצנץ מתחת למתכת המבהיקה.

"את רואה?" אמרה קרן ודחפה לעברה צרור טישו, "את מרגישה איך שהכל עכשיו פשוט יותר?"

רותם הנהנה, חטפה את הטישו וברחה.

***

"רותם? רותם! תפתחי לי!"

הדפיקות העירו אותה מהשינה הטרופה. הכרית והדמעות השאירו על לחייה סימנים שהיא ניסתה למחות במהירות. בצעדי שיכור היא דידתה אל הדלת וסובבה את המפתח.

"מה קרה?" שאלה עדי המבוהלת.

"כלום," רותם הסתובבה בחזרה אל המיטה וטמנה את ראשה בין השמיכות.

"רותם, זה לא מצחיק, דברי איתי! את נעולה בחדר כבר ארבע שעות!"

"ישנתי, אוקיי?" אמרה רותם בקול מעומעם, "אני בת עשרים ושלוש, מותר לי להיות קצת לבד מדי פעם, אני לא צריכה שתשגיחי עלי!"

עדי נשפה ברוגז. "את חוזרת מהעבודה עם פרצוף שמישהו מת, לא מסכימה להגיד מילה, טורקת את הדלת ככה שעוד דקה אברי מעיף אותנו מהדירה, נכנסת לחדר ונעלמת לארבע שעות. פלא שאני דואגת?"

"אני מסתדרת לבד," רטנה רותם.

"מה קרה?" התרככה עדי, "את רוצה לספר לי? אולי אני יכולה לעזור, או לא יודעת, אבל תגידי משהו."

"סתם, שוב פעם אלכס המגעיל הזה מהעבודה." אלכס המגעיל היה דמות דמיונית. הוא היה בריון שהיא הרכיבה מכמה ספרים שקראה, סיפרה עליו פעם לעדי כעמית מעצבן, כמעט קומי, ומאז הוא שימש תירוץ בכל פעם שהעולם איים לסגור עליה. תמיד זה אשמת אלכס המגעיל.

עדי הנהנה. "אני כל כך מבינה אותך, גם לי היום היה איזה לקוח - ממש כאילו יצא מהסיפורים שלך - ש..." רותם הפסיקה להקשיב.

יחסית לבחורה חכמה, נעימה, ידידותית ומוצלחת, עדי הייתה עיוורת לחלוטין. אלכס המגעיל, קילפתי תפוחי אדמה, כואב לי הראש, יש לי בחילה מהנסיעה, מתאים לי מקלחת ארוכה היום - אוסף כל כך קטן של תירוצים הסווה עולם שלם של מעגל חרדה ופגיעה.

איך היא לא רואה, שאלה את עצמה רותם בפעם המיליון. אנחנו גרות ביחד שנה וחצי. איך אפשר לפספס.

"...ואני לא מבינה, אני המשרתת שלך? עם כל הרצון הטוב, תודעת שירות זה נחמד, אבל אני לא דמות מסיפורה של שפחה! אז די נפנפתי אותו, שיתמודד, נראה שהוא נעלב אבל זה ממש הדבר האחרון שמעניין אותי. מה בא לך לארוחת ערב?"

הלהבה שעדיין איכלה את רותם מחקה כל שריד לתיאבון, אבל הטפיחה על הכתף פתחה מחדש את הגלד העדין שכיסה על החתך האחרון. הפעם הוא היה עמוק במיוחד, היא לחצה בכוח, מנסה לנקז ממנה את כל הכאב, לשפוך אותו דרך הקרעים בעור ובבשר; ורותם פלטה זעקה חנוקה והתכווצה, תופסת בכתפה.

"מה קרה?" נבהלה שוב עדי.

"אה - חיסון," פלטה רותם את הדבר הראשון שעלה בראשה.

עדי הרימה גבה. "חיסון? מה זה השטויות האלה? את בת עשרים ושלוש, לא שבועיים."

"לא, זה, הייתי צריכה להשלים, איזה משהו ש - "

"היד שלך מלאה דם!" אמרה עדי בבעתה. היא תפסה את השרוול הבהיר, המוכתם בטיפות ארגמניות, והביטה בעיניים פעורות באוסף הצלקות הלבנות הדקות שעל הזרוע והכתף הרזות של רותם.

"רותם - את - מה?"

רותם שתקה, מרגישה איך החרדה גואה בלי מקום להתנקז אליו.

"אני אביא משהו לחבוש אותך," ניסתה עדי להתעשת, וברגע שהיא יצאה מהחדר, מקימה שאון בעודה מחטטת בארונות, רותם תפסה את התער המוחבא מתחת למיטה, ולחצה.



חרדה פגיעה עצמית

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד