בנושא
בכרם
חדשות
 
יְהֵא שְׁלָמָא / Oryoha
בביכורים מאז ח´ תמוז ה´תשפ"א

בהתחלה הייתי מקדש עם כוונה עצומה, מתוך הסידור, מתרכז ומכין את עצמי לרגע שבו אתחיל לבטא את המילים הקדושות. המילים כמו היו פורצות את סכר הדמעות העצור שהיה בליבי, ודמעות היו נופלות על פני כגשם מסערת הרגשות שבנפשי. אחת אחת היו עוברות הפגישות שלנו יחד מול עיניי כבני מרון בפני האל, הצחוק שלו, חם ואמיתי וכנה, הכעס שלו,  האהבה שלו והגאווה שלו. הדמעות שׁמַחָה בסתר בסיום הקורס, כדי שאני לא אתבייש, ורק אני ראיתי אותן זולגות בשקט, בגאווה. משחקי הכדור על הדשא, והתופסת בפארק. הלימוד של שבת, הבר מצווה, ליל הסדר. וגם סתם צהריים פשוטים שהיינו יושבים יחד על הספה ושותקים. 

אחרי שבוע, הגשם הפך לממטרים, הסערה נרגעה מעט, ומול עיניי עברו עדיין התמונות, מעט מעומעמות, אבל כל אחת זוהרת כיהלום.

חודש לאחר מכן, היו אלו רק דמעות שבלב, דמעות שרק אלוקים, אני והוא רואים, והפגישות, התמונות, התעמעמו עד שרק החשובות, המרגשות ביותר עדיין זהרו. מול עיניי עברו הזכרונות מסיום הקורס, החתונה של האחות, ויותר מכולם - הצהריים שבו שתקנו על הספה. 

אחרי זה לא היו יותר דמעות, גם הזכרונות החזקים ביותר נעלמים אט אט, בעיקר אם מנסים לשכוח אותם, כדי שלא יפריעו לחיים לזרום, ולוחשים בלב "זה מה שהוא היה רוצה", למרות שאולי גם לא. ורק הזכרון של הצהריים והספה עדיין עולה במוחי כשאני מקדש. 

כמה חודשים אחרי, כבר התחלתי לחשוב על תקומה, על בניין, את הזכרונות הישנים החליפו חדשים, על האחיינים, על אמא, על איך לשמר את הזכרון שלו. את הזכרון שאני כבר מתחיל לשכוח. 

והיום, המקדש מלפני ניגש אלי עם חיוך עצוב ואמר: "נו, אני רואה שאתה כבר מקדש בעל פה". רק אז שמתי לב שהסידור נשאר סגור ושום שתיקה על ספה לא עלתה מול עיניי הפעם.



אבא אובדן מוות קדיש

© כל הזכויות ליצירה שמורות לOryoha
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד