|
 |
|
|||||||||||||||
|
 |
לק צבעוני על הציפורניים, שמחה ילדותית בעיניים היא אפילו אוהבת בועות סבון, סתם ככה, להפריח ולחלום. קוראים לי שיר. בת 16 וקצת. והתיאור למעלה הוא עליי, יותר נכון, בשביל איזו עבודה שאני צריכה לעשות.. "כתבי על עצמך, מזווית מיוחדת" לאידעת מה הם רוצים, לאידעת מה העולם רוצה. "א-מא!" נשמעה צרחה מחלל הבית. נחרדתי, נועם! רצתי אליו, וחיבקתי אותו חזק-חזק "מה קרה נועמיקוש?" שתיקה. "נועם, מה אתה צריך?" "רוצה אמא! לא 'תך!" צעק בבוז. לשונו הארוכה נחרצת לעברי. אוח, נאנחתי. חייגתי לאמא, ושמתי אותה על רמקול "נועם, הכל יהיה בסדר, אני חוזרת" שמעתי את קולה הלאה של אמא, שבטח עסוקה עד כלות במחשב. "ושיר, תורידי אותי מהרמקול רגע"ביקשה אמא "שירוש, תזכרי שנועם עם תסמונת דאון.. לפעמים נראה לי שאת שוכחת את זה" "מה??" באתי לשאוג בחימה שפוכה עליה. ו-טרר טרר הטלפון התנתק. בסדר נו. הם לא אשמים שנולד להם כזה... ילד. שמתי לנועם משו במחשב וחזרתי לעבודה. המשך יבוא סיפור בהמשכים ©
כל הזכויות ליצירה שמורות לצופ אברהמי
 |
|||||||||||||||
rss
שלח לחבר
הדפס יצירה
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי