בנושא
בכרם
חדשות
 
פגישה באמצע החיים / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז כ"ד ניסן ה´תשפ"א

"הזמן סוגר עלינו מעגל של שינויים

אז מה עבר עלייך, ומה מביא אותך לפה?"

~יהודה פוליקר,

פנים אל מול פנים

 

(הם נפגשו בחתונה מאוחרת של דרור, חבר מהישיבה. איתן הגיע מוקדם, כמעט ראשון מבין החברים של החתן. יואב, לעומתו, רק בנס לא פספס את החופה. קלאסי ליואב, חשב איתן בחיוך, נזכר בכל הפעמים שבהם היה מתגנב לחצאי שיעורים וסופג נזיפות מהרב כהנמן. איתן היה החנון מבין שניהם, ההוא שנותן לו את הסיכומים כדי שיצלח את הבגרויות. אלו היו ימים טובים.

יואב נעמד בקצה הקהל המתאסף. הרב כהנמן – היי, גם הוא רצה שהרב כהנמן יחתן אותו, אבל יערה התעקשה על סבא שלה – התחיל לסלסל את ברכת האירוסין. בקצה העין הוא ראה את איתן עומד ליד יאיר, מהכיתה המקבילה. יש לו כבר שערות לבנות, ציין לעצמו, כל כך הזדקנו?

אחרי החופה הלכו דרור והכלה, מוריה או אוריה או דוריה או משהו כזה, לחדר הייחוד. מנה ראשונה הוגשה. יואב התיישב ליד אלחנן, משוחח בקלילות שחיפתה על העובדה שהוא לא זוכר שום פרט עליו. עברו עוד כמה דקות עד שאיתן נדחק אל שולחנות המוזמנים, משך כיסא והתמקם ליד יואב.

"אחי, מה נשמע?" הוא הפיל עליו צ'פחה אדירה, "מה שלומך? שנים שלא דיברנו!"

"אל תגזים," אמר לו יואב. "מה, נפגשנו ב... ב..."

"בפגישת המחזור, לפני שלוש שנים," עזר לו איתן.

"אשכרה. שלוש שנים."

"לגמרי אשכרה." שניהם שתקו רגע, נבוכים.

"אז... מה קורה איתך? איך החיים? מה בעצם אתה עושה עכשיו?"

"אני עדיין בבנק," אמר איתן, "מנהל מחלקת השקעות, חדש מהשבועיים האחרונים. וחוץ מזה, עברנו דירה לבאר שבע, היית מאמין?"

"אתה? לבאר שבע? הייתי בטוח שאתה שונא את העיר הזאת!" יואב התחיל לצחוק. "ממש לא להאמין," הנהן איתן, "אחרי הטיול ההוא בבין הזמנים של שיעור א' הייתי בטוח שאני לא חוזר לשם לעולם, אבל מה אני אגיד לך, חמישה ילדים זה לא צחוק, צריך מקום לכולם, ולמי יש כסף לשלם על כזו דירה בירושלים?"

"כן, זה היה טיול הזוי לגמרי, איך שנכנסנו בטעות לאתר בנייה ההוא וכמעט נפל עליך עגו- רגע, חמישה ילדים?"

"חמישה," חייך איתן חיוך גאה, שולף את הארנק ומוציא תמונה קטנה, "נולדו לנו תאומות לפני שנה וחצי, מעיין וכרמל."

"מה אתה אומר," התפעל יואב, "אני לא מאמין שלא ידעתי את זה."

"מה לעשות, קשה להתעדכן..." אמר איתן בהבנה משתתפת. המלצר ניגש אל השולחן שלהם והתחיל לאסוף הזמנות. "ומה איתך?"

"ברוך ה', שלושה בנים מקסימים, האחרון בן ארבע ככה שאני משער שאת זה אתה יודע. סלמון, בבקשה."

"כן, יובל, נכון?" ניסה איתן את כוחו. "אני אשמח לאגרול, תודה רבה."

"קרוב, קרוב, יובל זה השני. יש לנו את עידו, יובל וניתאי הקטן, הנסיך של הבית," סיכם יואב בקצרה.

"מצחיק, פתאום אני נזכר שבשמינית אמרת שאתה מפחד שיהיו לך המון בנות, זוכר את השיחה הזו?"

יואב קימט את מצחו. "האמת שלא," הודה אחרי רגע.

"נו, בפנימייה, אחרי הבגרות באנגלית... את לא זוכר?" ניסה איתן.

"האמת, שכחתי לגמרי מהבגרויות והכל. אתה יודע, עידו שלי עולה לא' עכשיו, עוד רגע הוא בעצמו עושה בגרויות," יואב חייך, "אנחנו מזדקנים מהר יותר משחשבנו."

"אוף, אני לא מאמין שאתה לא זוכר את השיחה הזו," אמר איתן בקול מהורהר ונשען לאחור. המלצר חזר והניח מולם שתי צלחות. "היא הייתה שיחה ממש עמוקה, זה היה מיד אחרי שסגרת בקריית שמונה, כשהבנתי כמה נהיה רחוקים. דיברנו על העתיד ודברים כאלו... אתה בכלל לא זוכר?"

יואב טמן את פניו בידיו לרגע או שתיים, מתאמץ להיזכר. הסלמון והאגרול נחו, יתומים. "לא, בכלל לא," אמר בקול נמוך. "אני מצטער."

"אין לך על מה להצטער," ביטל את דבריו איתן בתנועת יד ומשך אליו את אחת הצלחות, "זה בסדר, הגיוני שתשכח. עברו אחת עשרה שנים. פשוט-"

הוא קטע את עצמו באמצע המשפט. יואב משך אליו את הצלחת השנייה, זו עם הסלמון, חצה אותו באמצעו בקפידה והעביר את אחד החצאים לצלחת של איתן.

"מה- אה."

"אתה זוכר? כל פעם שהיה אוכל לא מוכר בישיבה היינו חוצים אותו לשניים ואוכלים. שלא ניגעל לבד."

"שלא ניגעל לבד," חזר איתו איתן בקול אחד, כמו הד. "איזה בדיחה ישנה זו, וואו." הוא בצע את האגרול שלו במדויק ומעביר חצי לצלחת של יואב.

שניהם הרימו מזלגות וטעמו.

"איכס," אמר איתן.

"איכס," הסכים יואב.

צל הוטל מעליהם.

"יואב ואיתן! איזה זוג מיתולוגי, כמה טוב לראות אתכם, אני מרגיש שוב כמו בן שבע עשרה. מתכננים תעלול?"

"הרב כהנמן!" שניהם קמו בבהלה. "מה... מה שלומך?"

"אני בסדר גמור, ישתבח שמו לעד," הוא אמר והתיישב באנחה לבבית. "עדיין ראש הישיבה, כמו שבטח ידוע לכם מהמכתבים של התרומות. אבל תגידו, מה איתכם? מה שלומכם היום? יואב, הפכת להיות מדריך טיולים?"

"לא, האמת ש-"

קריאת הפתעה התפרצה מפיו של איתן. "אתה לא מדריך טיולים?"

"לא," אמר יואב בביישנות מפתיעה, "עזבתי לפני שנה ועכשיו אני לומד לתואר בהנדסת אלקטרוניקה. אבל אנחנו עדיין גרים בבקעה, זה לא הולך להשתנות בקרוב."

"רגע, אתם... אתה לא יודע איפה הוא גר?" העביר הרב כהנמן את מבטו מאיתן ליואב ובחזרה.

"לא שאני לא יודע," התגונן איתן, "פשוט הרבה זמן לא דיברנו, אז קורים דברים. אנחנו הדרמנו, מירושלים לבאר שבע."

"ואתה ידעת את זה?" שאל הרב כהנמן את יואב.

"כבר עשר דקות שאני מעודכן."

"אני מבין," זיק בודד של אכזבה חלף בין עיניו. "אז לא אפריע לכם בחדוות המפגש המחודשת. טוב לראות אתכם!" וקם והלך.

"רגע, אז מה אתה אומר על האלקטרוניקה?" התעניין איתן. יואב פצח בהסבר מפורט. אחר כך הם קמו קצת לרקוד, וחזרו לאכול מנה שנייה, ואז יואב התנצל שיש לו עוד נסיעה ארוכה עד הבית והוא צריך לצאת.

"טוב, אחי, מה אני אגיד, חייבים להיפגש יותר," אמר איתן ממקום מושבו. יואב כבר נעמד. שניהם ידעו שהם לא ייפגשו שוב לפחות לעוד שלוש שנים. "כן, זיכרונות יפים," הדהד יואב. "אם אתם עוברים אצלנו באזור תקפצו לבקר, יערה תשמח להכיר את רעות."

"רות."

"סליחה," אמר יואב במבוכה, "טעות שלי."

שתיקה.

"אז... אני אזוז," הוא אמר, "להתראות."

"להתראות."

ואיתן נשאר לשבת ליד השולחן העגול, שוחח קצת עם יותם, ואחר כך לקח אותו גם טרמפ חזור כי מסתבר שהם גרים ממש קרוב.

"ראיתי אותך מדבר עם יואב," אמר לו יותם כשירד. "איזה כיף לשמור על קשרים. תדע לך שממש קינאנו בחברות שלכם בתיכון."

"כן," אמר איתן. "באמת כיף." משהו מהחברות הישנה התעורר בו וביקש לספר ליואב שפעם קינאו בהם; אבל המספר שלו לא היה שמור בפלאפון, ורות התקשרה לשאול איפה הוא כי נראה לה שלכרמל יש דלקת אוזניים, אז הוא הזדרז לפרסס בכיכר – תכלס, אחרי שלושה מורי נהיגה וארבעה טסטים כושלים, יואב הוא זה שלימד אותו לעשות פרסה – ושכח)



געגוע חברים ניתוק עבר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד ניסן ה´תשפ"א  
זה מצוין. יש כאן מן עצבות, כמו געגוע ישן. זה מועבר בסיפור בצורה לא מפורשת, ודווקא בגלל זה זה יפה כל כך.
מעבר לזה, זה כתוב פשוט מעולה.
תודה לך
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד