בנושא
בכרם
חדשות
 
מכתב לא אלייך / הירהור
בביכורים מאז כ"ה שבט ה´תשפ"א

  
יש לי כל הזמן תחושה כאילו שכחתי משהו, כאילו אני מפספס משהו, משהו חשוב. זוכרת שבפעם הראשונה שפגעתי בך סיפרתי לך איך הרסתי את השעון המעורר שאבא שלי קנה לי? איך הרגשתי נורא עם זה, וניסיתי לתקן אותו, ורק הרסתי אותו עוד? ואז הלכתי איתו כל היום בכיס, כי זה הדבר הכי חשוב שהיה לי, אבל הוא כבר היה מת, כמו העכברים של לני. בטח את לא זוכרת, כמו תמיד. אבל  אני כותב לעצמי, לא לך. ככה אני מרגיש עכשיו, רק שאני מרגיש ששברתי משהו בתוכי, משהו שלא מאמין לעצמו, לא מאמין שיוכל שוב לאהוב, או אפילו שיכל לאהוב מראש. אני חושב עלייך המון, אבל אני שם לב שהרבה מהפעמים שזה קורה, אני זוכר את הגוף שלך, את הריח שלך, להירדם על ידך, לגעת בך, להציק לך, מנסה להחיות את זה מחדש. 
אני כותב בעדינות כל הזמן, מנסה לחשוב איך תרגישי כשתקראי את זה, אבל אני בכלל לא יודע אם תקראי את זה אי פעם. ואפילו ככה, כשאני כותב רק לעצמי, אני לא מצליח להרגיש משוחרר, לכתוב באמת הכל. שאני לא יודע אם אהבתי אותך. שאני לא יודע אם יש באמת אהבה, שאני לא מאמין לאנשים שהם שמחים אחד בשני. אני חושב איך אחרים יקראו את זה, עד שאני לא בטוח אם אני יודע בכלל לכתוב מה אני רוצה, מה אני מרגיש. כאילו מה שהפעיל אותי לאורך כל הדרך היה זה. מה אני חושב שאחרים חושבים שאני צריך לעשות. הורים, חברים, רבנים, את. ועכשיו כשאין לי מושג מה אחרים רוצים שאני אהיה, אני כבר לא יודע להיות. זה, והקוף הקטן והאידיוט שיושב ליד ההגאים במוח שלי וגורם לו לעשות רק מה שהוא רוצה ל10 דקות הבאות, ואז לאלו שאחריהן. בלי שום התחשבות במה שהולך לקרות מחר, או עוד שבוע. 
אני קורא את מה שאני כותב, וזה כזה מבולגן, אבל מה אכפת לי, לעזאזל? אף אחד לא הולך לקרוא את זה, אני יכול לכתוב גם עם שגיאות, ועם משלב לא אחיד, ובצורה מבולגנת ולא עקבית. אז מה. תמיד כשדיברנו על זה שהפחד מנהל אותנו, אמרת לי להרגיש. אבל מה אתה מרגיש?  אני לא יודע, אני בספק אם זה לא נהרס אצלי, היכולת הזאת. אני מצליח להרגיש רק שעמום, וכאב. אני די משוכנע שמתישהו בעבר יכולתי להיות שמח. אבל אני מטיל בזה ספק עכשיו, עם המשקפיים של הפרידה והקורונה. עכשיו היכולת הזו, של לשכוח רגשות, של להדחיק עמוק עמוק פנימה, שפיתחתי בשנים של צורך להתמודד עם הדואליות המחורבנת הזו שהשחיתה אותי, עכשיו היא גורמת לי לראות הכל צבוע בפרידה ובקורונה. לא רק את הזמן שהיינו ביחד. הרבה אחורה. ואני יודע, אני יודע שכנראה זה לא נכון, כנראה זה רק דברים שהראש שלי מספר לי, כי ככה הוא עובד. אבל יש לדעת, ויש לחוות, ולהרגיש. 
אני שוב בוחן את מה שאני כותב, הכל נוטף אני, כמו תמיד. עדיין, גם ממרחק של שלושה חודשים, אני לא מצליח לראות אותך באמת. מה טוב לך באמת, מה רע לך. ועד כמה זה באמת נכנס אלי פנימה, ולא נשאר בחוץ, נרטב בגשם ודוהה בשמש. אתמול, כשלא הצלחתי להירדם, וכששיכנעתי את עצמי להפסיק לחשוב עלייך, שמעתי שוב את המונולוג מתוך ריאיונות קצרים שהקלטתי פעם, וראיתי אותו עכשיו באור חדש, את הגבר הנתעב, הבנתי אותו. הוא כבר לא היה ציני ואטום כמו שראיתי אותו בפעם הראשונה, אולי הוא באמת מתכוון לכל מילה. וזה גם מפחיד אותי. אני אנסה ללכת לעשות לעצמי טוב עכשיו. באמת. ללמוד כדי להצליח במבחן הבא, לעשות טלפונים לחברים, לכתוב צעדים, לעשות כושר. יום אחד אני אתעורר ואני אבין שאני כבר אחרי זה, שאין לי חלל מציק בלב ששואל כל הזמן האם זה היה נכון. או שאני אתעורר ואבין שאני לא יכול עוד יום אחד בלעדייך, ואז אני אחזור על ארבע, מקווה שעדיין תהיי שם, ושאצלך בפנים לא נהרסו דברים לצמיתות. עד אז, אני מקווה שתסלחי לי, ושיהיה לך טוב, טוב מטוב, טוב מאוד. 


חברה פרידה

© כל הזכויות ליצירה שמורות להירהור
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד