בנושא
בכרם
חדשות
 
[כרגע אין שם] / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשפ"א

זה היה המייל הראשון בתיבת הדואר האלקטרוני. מספר 2113, הוא בדק אחר כך. לא שהוא מאמין באמונות תפלות, אבל 13 זה מספר חסר מזל, זה ידוע, לא?

מרב"ד - מצויינות רחבה לבנים דתיים. הוא פתח אותו בלב הולם.

"אביתר היקר, (צירוף שתמיד עורר בו גיחוך)

אנו מודים על נוכחותך במבחני הקבלה למרב"ד - תכנית מצויינות רחבה ל..."

נו, אבל איפה התשובות? הוא גלל למטה במהירות, ושם הופיעה השורה שאין לטעות בה:

"לצערנו לא נוכל לקבלך לתכנית מרב"ד. מאחלים לך כל טוב והצלחה בהמשך הדרך," ושמות של אנשים חשובים שהוא לא מכיר, וגם לא יזכה להכיר.

זהו. זה נגמר.

שתי נסיעות הלוך ושתי נסיעות חזור, ראיון אישי אחד וקבוצתי אחד, ארבעה מבדקים ושאלון שנדמה אינסופי - וזהו. הוא לא התקבל.

זה לא שלא ציפית לזה, אמר קול קטן בראש שלו. מתקבלים עשרה, והיו לפחות מאתיים נערים כמוך במיונים. למה אתה חושב שאתה טוב מהם?

אבל אני באמת טוב, התקומם אביתר. אני חכם ולומד לבד ומצטיין ומוכשר ו...

תסתכל, אמר הקול הקטן, אתה לא.

ובלי לשים לב שייטה ידו אל העכבר והחזירה אותו אל מסך הפתיחה; ואחר כך, כמו מעלים ראיות מפלילות לרצח, העבירה את המייל אל הארכיון. זהו, משהו פנימי בו ניקה כפות ידיים דמיוניות מפירורים שלא קיימים, לא היה ולא נברא. לא ניסית, לא נכשלת, לא קרה שום דבר.

אביתר סגר את המחשב ומועקה בחזהו.

טוב, אז... מה עכשיו? מה עושים? מעניין אם מעדכנים את המורים, הוא חשב. הרב גרוסברג האמין בי כשהציע לי לנסות להתקבל. וממש אין לי כוח להודעת התנחומים שלו כרגע. ומתישהו אסף ישאל, ואבא ואמא, ונעמי השכנה שראתה אותו נוסע... ואין בו שום רצון לשמוע אותם משתתפים בצערו, בכלל, אין בו צער, הוא ידע מראש שזה מה שיקרה, הרי הסיכויים שלו - תלמיד ממש אחלה, אבל לא יותר מזה, שעושה מגמת כימיה בישיבה לא נחשבת במיוחד מבחינה לימודית - נמוכים. כן, קיימים, אבל נמוכים, הוא אמר לעצמו בתוקף. היו נמוכים מראש, וכרגע עומדים על אפס עגול ויפה, אז קום ותעשה עם עצמך משהו.

הוא קם בכבדות והלך למטבח, מוזג לעצמו כוס מים. הוא היה רעב, אבל משהו חלול בו בלע כל חשק למזון. רק המחשבה על להכניס אוכל לפה העלתה בו בחילה. המים גלשו בתוכו, מתנקזים פנימה; הוא הרגיש איך בדרכם בוושט - או קנה - למי אכפת - הם מדגדגים את מפתח הלב, המקום הזה שמרגיש לו עכשיו כאילו מישהו נתן לו אגרוף והשאיר אותו מוטל על הרצפה.

אין טעם לכעוס, הוא לחש לעצמו, אין טעם.

והלב שלו ענה: אני לא כועס, אני פגוע.

ורגע לפני שהשיחה הפנימית הזו הפכה לשחנ"ש רציני, צלצול הפלאפון קרע את הדממה.

"היי, יואב," ענה אביתר בקול הכי טבעי שהצליח לגייס.

"אביתר!" נשמע קול צוהל ולא מזוהה מהצד השני של הקו, "מה נשמע? תגיד, בא לך לנסוע איתנו למעיין של מצפה הילל? עברתי טסט עכשיו!"

אז מישהו עבר טסט, כנראה מהכיתה אם הוא בבית של יואב, ויוצאים למעיין. ואין לו טיפת כוח לפגוש אנשים כרגע, אבל מצד שני, לשבת בבית בבאסה זה לא בדיוק חלופה מפתה. "אני בא," הוא אמר וניתק. ורק ביציאה מהבית, כשמצא על הדלת פתק מאמא שמזכיר לו לחמם קציצות לארוחת צהריים, וידע שזה עוד דבר שלא יקרה היום- הוא הבין מה כואב לו.

אתה לא טוב מספיק, אמר הקול הקטן. לא, קבל תיקון; אתה לא טוב נקודה. אין לך מה לתרום להם.

סתום, אני שמח עכשיו, גער בו אביתר ונעל את הדלת והכאב. אני חייב.

בבית של יואב היו שלושה: יואב, עומד במטבח וממלא בקבוקי מים, נווה שישב על כיסא-בר גבוה ודפדף בפלאפון, ואסף, החבר הכי טוב שלו, שאת קולו היה מזהה גם מתוך שניה ועם אטמי אוזניים.

הסקנת מסקנות מהירה: נווה עבר טסט.

אז אתה כן חכם, אמר הקול הקטן שבו בסרקזם בזמן שניגש וטפח על כתפו. "מזל טוב, אחי! טסט ראשון?"

"בטח," אמר נווה בחזה נפוח.

אאוץ', סנט בו הקול הקטן.

אם אתה לא סותם עכשיו, איים עליו אביתר, אני אראה לך מה יכול לעשות בנאדם מבואס ומעוצבן לקולות קטנים ו-

"מה אתה מתלהב," אמר אסף. "אני נכשלתי שבוע שעבר בטסט שני, ואני נוהג פי אלף יותר טוב ממך."

"כן?" אמר נווה בסקפטיות.

"כן."

"אבא שלי יהיה המלווה," אמר יואב ופקק את הבקבוק האחרון, "והוא יודע טוב מאוד למי יש רישיון ולמי לא, אז אל תחשוב אפילו לנסות להוכיח לנו."

"לא חשבתי," אמר אסף ושלח קריצה לעבר אביתר, "אבל שלא יעוף על עצמו, טסטים זה מאה אחוז מזל ועוד חמש אחוז מצב רוח של הטסטר."

"איך מאה וחמש אחוז?" תהה נווה בלגלוג בעודו קם ומכניס את הפלאפון לכיסו.

"אני שלוש יחל, יש לי הקלות," ענה אסף, לא נרתע. "ואל תתנשא עלי, בבקשה."

נווה גלגל עיניים ופנה אל אביתר. "הבאת מחברת אזרחות?"

"מה אזרחות?" שאל אביתר, מבולבל.

"אני לא מאמין," הרים נווה את ידיו בייאוש, "אחד לא יודע לחבר מאה ועוד חמש, השני חושב שאני נהנים לנו באמצע החופש הגדול. למה אין לימודים היום?" הוא שאל את אביתר בטון השמור לילדים קטנים, "כי יש מתכונת באזרחות מחר, זה למה. יופי, כל הכבוד, גאון של אמא'לה. אנחנו נוסעים כדי ללמוד, בתיאוריה לפחות, כי כרגע נראה שפשוט נשב ואני אסביר לכם מה זה בכלל מדינה."

"תרגיע," הניח יואב יד על כתפו, "אנחנו נסתדר עם המחברות שלי ושלך. אבל קדימה, בואו נצא לדרך, או שנגיע בחושך."

אבא של יואב יצא מאחד החדרים. "מוכנים, בנים?"

"כן," ענו לו במקהלה.

"יופי," הוא זרק את מפתחות הרכב לנווה, שהרים יד כדי לתפוס ופספס. אסף, שעמד מאחוריו, קטף אותם מהאוויר והגיש לו בתנועה רחבה.

"תודה," פלט נווה.

"קדימה," זירז אותם אבא של יואב, וכולם נכנסו לאוטו. נווה התניע ויצא אל הרחוב השקט.

"אז תספר, מה היה בטסט?" שאל יואב מהמושב האחורי.

"אני מעדיף לא לדבר בזמן שאני נוהג," אמר נווה, מרוכז בכביש. "זה עדיין קצת מסובך בשבילי."

"אמרתי לך," נשען אסף על החלון, "אני נוהג חלק."

"מה זה משנה מי טוב יותר?" שאל אביתר, שהיה דחוק במושב האמצעי. "בסוף כולנו נקבל רישיון, אז מה זה משנה אם בתחילת השמינית או אחרי הצבא?"

"זה מאבקי כוח," אמר נווה והעיף מבט לחוץ במראה לפני שיצא לעקיפה. "כולנו נצליח, אבל מי יצליח יותר? מי הראשון? מי הכי טוב?"

"טיפשי," החווה אסף את דעתו, "אם כולנו נצליח, מה זה משנה מה הסדר? העיקר שבסוף השגתי את הכרטיס הזה, וממש לא אכפת לי אם עברתי טסט אחד או שישה."

"חבל על הכסף," מלמל יואב, ואביו הסתובב מהמושב הקדמי, "שמעתי את זה!"

הגגות האדומים של מצפה הילל נראו מרחוק. נווה פנה אל כביש הגישה של היישוב, בירך לשלום את החייל שעמד שם, ופנה שוב שמאלה בשלט המוביל למעיין. דרך העפר טלטלה את כל הרכב.

"זהירות," קרא אליו אסף.

"אני יודע," רטן נווה, "תנו לי להתרכז!"

"אין בעיה," שילב אסף ידיים בהפגנתיות. נווה מלמל משהו. עשרים מטר מלפניהם נגלה המעיין, ונווה חנה בצמוד אליו. הכל היה שומם חוץ מעצים, שקט, ציפור פטפטנית אחת וכובע ירוק בודד שנשכח על הספסל.

"הנה, הגענו," אמר נווה כשכולם ירדו. "איך היה?"

"אני נוהג טוב יותר," אמר אסף והפנה להם את גבו, צועד לעבר המעיין. "מי בא להירטב קצת?"

"היי, תעצור," רדף אחריו נווה. "תקשיב רגע."

שניהם הביטו זה בזה. האווירה הפך טעונה.

"אם זה לא משנה, טסט ראשון או שבע עשרה, למה אתה כל כך מתאמץ להוכיח שאתה טוב יותר ממני?"

אסף הביט בו ישירות, לא ממצמץ למרות השמש על פניו.

"ולמה אתה יהיר כל כך? חמש יחידות מתמטיקה, טסט ראשון, הכי טוב באזרחות, מה יש לך שאתה מתנשא על כולנו?"

"מה שחשוב זה להיות הכי טוב שיש," ענה לו נווה בבוטות. "אני רוצה להיות הראשון. מצטער, אבל זה מי שאני. לא בגלל כבוד או מעמד, אלא כי אני מסוגל, אז אני רוצה. מפריע לך - תתמודד, אני הכי טוב בכיתה באזרחות."

"לא, זה לא מה שחשוב," אמר אסף. "הכי חשוב זה להיות טוב, וזהו. ואם יש עוד אלף טובים - כל הכבוד להם. אתה צריך להיות טוב ביחס לעצמך, לא לאחרים. לא אכפת לי מה חושבים עלי בגלל שאני בשלוש יחידות מתמטיקה וכי אני עומד להוציא ארבעים באזרחות. שלוש יחידות עושה לי טוב, מאה באזרחות עושה לי רע. אז מה אם אני מסוגל, אני לא רוצה."

אביתר צפה בהם, מעביר את מבטו חליפות מאחד לשני.

"אתה מוותר לעצמך," הטיח נווה, "כשאתה רואה כדורגל במקום לתרגל זה לא הצלחה, זה ויתור. אתה מתבזבז, והופך את זה לאידיאל."

"אני לא," ענה אסף. "אני עושה מה שטוב לי, ולשבת לתרגל לא עושה לי טוב. לא מסוגל להסתכל על זה. אז אולי בחברה שמקדשת ציונים אני נחשב בזבוז; אבל בסוף היום אני שמח, וזה מה שחשוב."

"לא."

"כן."

"לא."

"כן."

"שקט!" צעק יואב. אביתר זינק; הוא לא שם לב שטיפס על שולחן הפיקניק. "מה זה פה, שיעור חינוך? שבו עכשיו, אנחנו צריכים ללמוד. את הדיון האינטלקטואלי על משמעות החיים אפשר לקיים אחרי שאני אבין מה זה שיטת בחירות יחסית-רובית-חרטוטיאלית." הוא קפץ מהשולחן וניגש אל הרכב, הוציא ממנו שתי מחברות והטיח על השולחן.

"נווה, בא ללמד אותי?"

"כן," אמר נווה, ניתק ממקומו. "ובכלל ערבבת את שתי השיטות, אני אסביר לך-"

"אני נכנס למים," אמר אסף והתרחק מהם.

אביתר נשאר לעמוד.

אז הנה ההתלבטות שלך, אמר הקול הקטן בתוכו. טוב יחסי או טוב רובי? אתה מצטיין כי אתה מצטיין, או שאתה לא מספיק טוב כי קיבלת מייל נפוח משרה רבינוביץ', רכזת התכנית?

אני מסרב לענות, הוא אמר לעצמו. אין תשובה חד משמעית. אני רוצה להצליח במתכונת, ואני רוצה גם להיכנס למים. למה אי אפשר גם וגם?

"אביתר, בוא!" צעק לו אסף, "תראה מה מצאתי!"

הוא מיהר אליו. "עוד מישהו למד פה אזרחות," אמר אסף והצביע על חתיכת דף תקועה בין האבנים. אביתר חילץ אותה בעדינות.

"זה קרוע קצת..." הוא פרש אותה, "זה על ערכי הצדק והשוויון... על חירות הפרט."

ואחר כך, אחרי שלמדו כמעט שעה ונכנסו למים והספיקו להתייבש ולהכין פסטה בפינג'אן ולשטוף אותו ולחזור עם אבא של יואב שהלך לבקר חבר ביישוב ולהגיע ישר אל תפילת ערבית מאוחרת, נכנס אביתר הביתה.

הוא זרק לאמא איזה תירוץ על הקציצות ונכנס לחדר, שם הדליק את המחשב. בנשימה עמוקה הוא פתח את תיבת הדואר האלקטרוני, מוכן להתמודד עם המייל המאיים. אני טוב, הוא אמר לעצמו, אני שווה, אני-

המייל לא היה שם.

כלום לא קרה? זה כמו אליהו הנביא שבא ללמד אותך לקח ואז -

אה, לא, נזכר אביתר, העברתי אותו לארכיון.

בסדר, חשב לעצמו וכיבה שוב את המחשב. לא צריך ממש להתייצב מולו כדי לנצח.

והקול הקטן בתוכו אמר לו, כבר ניצחת.



אזרחות כישלון מימוש עצמי רישיון נהיגה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד