המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
תום / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז ט"ז טבת ה´תשפ"א

ביום שני, היום החופשי של רעות, אריאל חזר מהגן עם ציור בצבעי פנדה וסיפר שהם למדו על שאילת גשמים. רעות התיישבה מולו בארוחת הצהריים ועברה על הציור בעיון. 

"הנה, תסתכלי," הוא אמר לה, מתיז קוסקוס לכל עבר, "זה בכחול זה הטיפות של המים, וזה הלבן למעלה זה העננים, שרציתי לעשות אפור אבל הגננת אמרה ששחור ולבן יוצא אפור ולי בכלל יצא פסים לבן ופסים שחור ואז כמעט בכיתי והיא הביאה לי דף חדש ואז עשיתי רק לבן. ובכלל תמר לקחה לי את השחור. ואז ציירתי גם את הבית שלנו והנה פה זה החלון של המטבח ואת בפנים בבית עם שחר ואני ואבא בחוץ וכאן זה העץ שיצמח מהגשמים."

רעות נישקה אותו ואספה בידה את הקוסקוס שנשר על השולחן. לא היה דבר יותר יפה בעולם ממשפטיו הארוכים, מלאי ההתלהבות, של בנה. "אז תסביר לי," היא ביקשה, מדובבת אותו, "איך שואלים גשמים?"

הוא חשב לרגע. "אורנה אמרה לנו שיש תפילה שאומרים, מ-שיב הרו-אח ומו-או-ריד הג-א-שם-" 

"ותן טל ומטר לברכה," עודדה אותו רעות. "כל הכבוד!"

אריאל הכניס עוד כפית קוסקוס לפה. "אמא," הוא אמר. 

"קודם בולעים ואז מדברים," הזכירה לו רעות.

הוא בלע. "אמא, מה זה שאילת גשמים?"

רעות הביטה בו בחוסר הבנה. "אתה הסברת לי הרגע, נכון, חמוד?" יש לו בעיה בזיכרון? אולי הוא מפתח משהו? צריך לקחת אותו לקופת החולים? בהיריון אמרו להם שיש חשש למום בלב, בסוף לא היה כלום, אבל אולי בכל זאת? ואולי זה קשור לכל הסרטים שהוא ראה כשהם היו שבוע שעבר אצל ההורים שלה? תמיד אומרים שזה משפיע על המוח והיא אף פעם לא באמת האמינה בזה אבל-

"כן," אמר אריאל, "אבל בתפילה בכלל אין שום שאלה!"

רעות נרגעה. היא סתם תמיד נכנסת לסרטים. "לשאול זה כמו לבקש," היא הסבירה לו, נהנית מעיניו הפעורות בסקרנות. "כמו שאתה שואל אותי אם אפשר עוגייה, ובעצם אתה מבקש עוגייה, הבנת?"

"כן," אמר אריאל, "אפשר עוגייה?" 

בערב, אחרי שנרדם, יובל ורעות ישבו בסלון עם שחר התינוקת. יובל ניענע אותה בעגלה בזמן שרעות קיפלה כביסה וסיפרה לו על השיחה שלהם. "את יודעת, שמתי לב לזה לא מזמן," אמר לה יובל בכובד ראש, "הוא תמים. מאוד. נאיבי, אפשר לומר. לא מבין דבר מתוך דבר, לא מתוחכם. אני שואל את עצמי אם אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו."

"יובל, הוא ילד בן ארבע!" רעות הרימה חולצה כחולה קטנה, עם ציור של משאית. "מה רצית, שיהיה אשף תחבולות?"

יובל שתק. "אני מפחד שהוא יגדל להיות פתטי, ילד שלא מבין את העולם."

"ומה אתה רוצה לעשות?" שאלה רעות.

"אני באמת לא יודע, את חושבת שאנחנו צריכים לדבר איתו על זה?"

"אני חושבת שאתה סתם דואג. הוא ילד בן ארבע, זה בדיוק הגיל שבו הוא שואל שאלות טיפשיות ומצחיקות. ככה הוא לומד את העולם."

יובל הנהן. "את צודקת, כן, אני כנראה סתם דואג." אבל רעות ראתה שהוא לא השתכנע לגמרי.

"יובל, תקשיב," היא הניחה את החולצה המקופלת בערימה ושילבה ידיים. "אני לא חושבת שיש לאריאל בעיה. הוא ילד קטן, וככה הם מתנהגים. אולי בגלל שאין לך אחים קטנים אתה..."

"רעותי, בלי הטיעון הזה, בבקשה," אמר יובל בקול עייף. שחר פלטה ציוץ מהעגלה. "טוב, סליחה," נסוגה רעות, מוציאה שמלה שלה מהערימה וממשיכה לקפל. "מה שאני מנסה לומר זה שאריאל ילד ככל הילדים. תמים כמו שכל ילד צריך להיות, וזה טוב ומבורך. אין סיבה לדאוג."

"אני מקווה שאת צודקת," מלמל יובל. 

"נראה לי ששחר נרדמה," אמרה רעות. "אני אקח אותה ללול. תיכנס להתקלח בינתיים." היא הרימה את הגוף הרך, החמים, והצמידה אותו לגופה. רק שיישארו תמימים כמו שהם.

בבוקר היא התעוררה עם כאב ראש טורדני. יובל אמר לה שהוא חשב על מה שהם דיברו אתמול, וכנראה שהיא באמת צודקת, ככה זה עם סטודנטים למשפטים, הם רואים רק אינטרסים בכל דבר. הוא שמח שהבן שלו מבין את המילים כפשוטן ולא מנסה להתחכם. "תאמיני לי, בשביל השפיות שלך, מזל שאת עובדת בעיצוב."

רעות הנהנה בחוסר הקשבה וביקשה ממנו כוס מים ואקמול. "אני חושבת שאני אשאר היום בבית," היא אמרה בקול מסכן, "כבר ביקשתי מעדינה שתשלח לי את כל הקבצים ואני אעבוד עליהם מהמחשב כאן."

יובל אמר שאין לו בעיה לקחת את אריאל לגן ואת שחר למעון, אבל אין שום סיכוי שבעולם שהוא יצליח לצאת מהאוניברסיטה לפני חמש. "את רוצה שאני אבדוק עם אמא שלי אם היא יכולה לאסוף אותם?"

"לא, לא," מיהרה רעות לעצור אותו, "אני אסתדר לבד. רק... קצת שקט," היא חייכה חיוך נבוך.

אחרי ששני הילדים נתנו לה נשיקות רטובות, ואריאל הבטיח להכין לה ציור מיוחד, הדלת נסגרה מאחורי יובל ורעות נשמה לרווחה.

היא חזרה לישון לשעתיים, שינה עמוקה ואיכותית, ואחר כך עבדה על הפרוייקט האחרון שלהם ושלחה למשרד לביקורת. היא סידרה את המטבח כמיטב יכולתה והספיקה שיחת טלפון אחת בינונית עם אמא שלה ועוד אחת ארוכה מאוד עם איילה לפני שהגיע הזמן לצאת לגנים.

"תקשיבי, אני חייבת ללכת," הצמידה רעות את הפלאפון לאוזנה בזמן שחיפשה את המעיל שלה ואת המפתחות של הרכב. "מה יש לך עכשיו?" שאלה איילה.

"לאסוף את אריאל ושחר, כבר כמעט ארבע..."

"אה, נכון." אמרה איילה והשתתקה לרגע. "תגידי, רעות, בכנות, זה לא סיוט להיות כל הזמן סביבם? זה לא שאני לא רוצה את זה, גיל עשרים ושמונה זה לגמרי הזמן, אבל-"

"זה כן," אמרה רעות והשחילה יד אחת בתוך המעיל, "זה הסיוט הכי יפה בעולם." היא השחילה גם את היד השנייה וכפתרה את הכפתורים האדומים.

"ובלי סיסמאות?"

"זה בלגן מאוד גדול, את יכולה להבין לבד, להיות אמא זה לבשל ולנקות ולהאכיל ולהרגיע ולהישאר רגועה בעצמך כשהם צורחים ולהקשיב להם כשהם מדברים על הדברים הכי לא מעניינים בעולם ולנגב אותם בשירותים ואלוקים יודע מה עוד. אבל חיוך אחד מהם ואת שוכחת הכל, את מבינה?"

איילה שתקה לעוד רגע ארוך. "ולמה זה?"

"הם טהורים," אמרה רעות בנחרצות. "הם לא עושים כלום בשביל מטרה מסויימת, כשהם בוכים זה לא אומר שאת אמא רעה, וכשהם מחבקים אותך זה לא כדי להתחנף, הם ישרים ונקיים. ואין מה לעשות, זו אמת ממכרת." רעות נעלה את הבית מאחוריה. "אבל עזבי, זו לא תחושה שאפשר להעביר במילים. תצטרכי לחכות ולגלות בעצמך."

איילה צחקה. רעות יכלה לראות אותה בדמיונה, מניחה יד על בטנה התופחת. "אמן. להתראות, רעותוש."

"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה," רטנה רעות בחיוך כבוש. "אבל אני יכולה להבין מאיפה נובע הצורך שלך להתייחס לאנשים כאל תינוקות, אפילו שהם קטנים ממך רק בחודשיים."

"ושלושה ימים!" הזכירה לה איילה בעליצות. "אל תדאגי, בעוד שישה וחצי חודשים זה יעבור לי."

"זה מה שאת חושבת."

"שמענו אותך," אמרה לה איילה בשובבות. "להתראות!"

שחר נכנסה אל הרכב בלי בעיות. רעות חגרה אותה בכיסא התינוקות וליהגה אליה בארבע דקות הנסיעה בין המשפחתון של שרי לגן אורנה. שחר צחקה בעונג, והצחוק הצטלצל כמו פעמונים ברכב הקטן והמלא שאריות במבה וצעצועים.

חבל שמבוגרים לא צוחקים ככה, חשבה לעצמה רעות.

אריאל, לעומת שחר, נכנס לרכב בזעף. הוא צמצם את העיניים, כיווץ את הפה הקטן שלו, סידר את הציצית על המושב כמו מניפה ואז הכריז: "אמא, אני כועס."

"למה אתה כועס, מתוקי?" שאלה רעות ואותתה לצאת מהחניה.

"אני כועס כי גם אתמול וגם היום תמר לקחה לי את הפנדות ובגלל זה הציור שלך פחות טוב. כי רציתי לצייר לך שמלה ורודה ותמר לקחה לי את הפנדה הוורודה אז נשאר לי רק פנדה צהובה."

"אוי, זה באמת לא נעים שלוקחים לך את הפנדות," אמרה רעות והשתלבה בכביש. "אולי אתה רוצה, כדי שתירגע מהכעס, שנעצור בגינה?" ראשה עדיין כאב. זה יחסוך לה את הצורך להעסיק אותו בשעה וחצי הקרובות.

"כן! כן!" ניתר אריאל מעל המושב. "אמא, עכשיו אני לא כועס, כי גם עם שמלה צהובה וגם עם שמלה ורודה את האמא הכי חמודה בעולם."

רעות הסמיקה קלות. "ואתה הילדה הכי מקסים בעולם, אתה יודע?"

"אבל מה עם שחר?" נבהל אריאל.

"אל תדאג, כל הילדים שלי הכי מקסימים בעולם," הרגיעה אותו רעות. ובעוד אריאל מספר לה מהמושב האחורי על הגננת אורנה שהכינה להם קישוט חדש לגן, היא עצרה את הרכב מחוץ לגינה שהוא הכי אוהב.

"קדימה, בואו נצא." היא פתחה את הדלת של אריאל ועזרה לו לחלץ את התופסן של החגורה. כשסיימה לשחרר את שחר מהכיסא הוא כבר היה גבוה במגלשות העליונות.

אחרי עשרים דקות בערך הוא ניגש אליה, למתחם הקטנטנים, שם השתעשעה שחר בטבעת פלסטיק גדולה ורעות פטפטה עם אחת השכנות. "אמא, שחר יכולה לבוא לשחק איתי?"

רעות היססה. "היא לא יכולה לעלות למגלשות, אתה יודע..."

"אז בקרונסלה?" התחנן אריאל.

"בסדר," התרצתה רעות, "אתם יכולים להסתובב בקרוסלה. אבל בזהירות!"

הם לא היו בדיוק בשדה הראיה שלה, אבל בסיבוב קצר של הראש היא הייתה יכולה לראות אותם מצוין, ולכן היא לא דאגה כל כך; וגם כשנשמע בכי היא התעלמה, עד שהשכנה הסבה את תשומת ליבה לאריאל, שדידה אליהם בעודו מתאמץ להחזיק את שחר הצורחת, בוכה בעצמו.

"מה קרה?" זינקה אליו רעות. מאז הבגרויות בספורט היא לא רצה ככה.

"היא חייכה אז עשיתי לה קצת יותר מהר... וקצת יותר מהר... וכל פעם היא הייתה שמחה יותר אז עשיתי לה יותר מהר... ואני רק רציתי שהיא תשמח, אמא, אני לא רציתי ששחר תיפול! בכלל לא!"

רעות הרימה את שחר. כל היד שלה השתפשפה באספלט המחוספס, והייתה לה שריטה גדולה במצח.

"אני באמת לא רציתי שהיא תקבל מכה, אמא, אני מבטיח," בכה אריאל לקול הצרחות של שחר.

"בסדר, אני מבינה שלא רצית שהיא תיפול! למה שתעשה את זה בכוונה?" שאלה רעות בחוסר סבלנות. בראשה רצו חישובים: לנסוע למיון? להתקשר ליובל? אולי אמא שלה תדע מה לעשות? יכול להיות שיהיה זיהום? או שפלסטר גדול יספיק?

אריאל מחה את דמעותיו. "אני לא ילד רע, אמא..."

"אני יודעת שאתה לא ילד רע," אמרה רעות. "אבל עכשיו אנחנו צריכים ללכת לאוטו ולנסוע הביתה."

הם הגיעו בדיוק כשהתחיל להחשיך. אריאל התיישב על הספה בדממה בזמן שרעות ניקתה את היד של שחר, חבשה אותה והרגיעה את הצרחות ההיסטריות.

יובל חזר רבע שעה אחר כך, והכין לאריאל פיתה עם חביתה בזמן שרעות קילחה את שחר בזהירות אינסופית. הוא הקריא לו סיפור, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שרעות המותשת יצאה מחדר הילדים, אמרה "היא נרדמה" והתמוטטה על אחת הספות.

"אמא, את בוכה בגללי?" לחש אריאל.

"מה פתאום, חמוד," אמרה רעות והעבירה אצבע מתחת לריסיה. הם באמת היו רטובים. "לך, תן לאמא חיבוק," עודד אותו יובל. רעות אימצה אותו אל ליבה.

"ואתם לא כועסים עלי?" שאל אריאל כשפניו טמונות בכתפה.

"היית צריך להיזהר יותר," אמר יובל, "אבל אתה רצית לשמח את שחר, ואתה אח גדול וטוב מאוד, והילד הבוגר והנפלא שלנו. אנחנו לא כועסים עליך בכלל, אריאלוש."

"אני- אני פחדתי," אמר אריאל בקול מקוטע, "פחדתי שאמא נורא נורא תכעס עלי... כי בגללי הלכנו לגינה, ובגללי שחר הייתה בקרונסלה, ובגללי היא נפלה... ואז- ואז אני חשבתי שכבר רק שחר תהיה הילדה הכי מקסימה של אמא..."

יובל ורעות החליפו מבטים מעל ראשו. "אתה הילד הכי מקסים שלי תמיד," ליטפה רעות את גבו. "תמיד תמיד תמיד." ויובל הוסיף: "אנחנו לא כועסים, אבל גם אם אנחנו כועסים, זה אף פעם לא אומר שאנחנו מפסיקים לאהוב אותך."

לאט לאט, הבכי נחלש. נשימותיו העדינות נעשו רגועות יותר, ורעות המשיכה ללטף את גבו עד שלחשה ליובל: "הוא נרדם."

יובל נשא אותו אל המיטה וכיסה אותו בשמיכה, ואז חזר לסלון. רעות הייתה זרוקה שם על הספה, שני נתיבים של דמעות שקטות על לחייה.

"רואה? הוא מבין הכל," אמרה בקול יציב, עיניה עצומות. "ואפילו מנתח מצבים. אין לך מה לדאוג."

"הוא מלמל משהו לגבי ציור," התכופף יובל אל התיק של סמי הכבאי שהיה זרוק בכניסה, "וביקש שאני אביא לך אותו."

מתוך התיק הוא הוציא דף והגיש בתנועה חגיגית לרעות. היה שם ילד, עם חולצה כחולה כמו של אריאל, נותן יד לאישה בשמלה צהובה. מתחת היה רשום בכתב ידה של הגננת: "לאמא שאני הכי אוהב בעולם, שתרגישי טוב, אוהב אריאל."

"נו, אם הוא מבקש בקשות תמימות," חייכה רעות במאמץ, חיוך אמיתי, "יש לנו ברירה?"



הורות ילדים תמימות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז טבת ה´תשפ"א  
על הדבר המתוק הזה. מומלץ לגמרי.
בכלל, איזה כיף פתאום שיש גל של יצירות טובות להמליץ.

נדמה לי שכבר הערתי לך בעבר על המינון בין תפאורה והתרחשות, ונדמה לי שמה שעשית כאן הוא השילוב המושלם ביניהם.
משפט של דו שיח
משפט מה קורה תוך כדי
משפט דו שיח
משפט מה קורה
זה בדיוק בדיוק. מדהים. שזרת את זה בצורה נהדרת.

ובכלל, הדמויות כאן אמינות. אני אפילו לא מדבר על הילדים ועל התום שלהם [שהוא בעצם העיר פה הרי] אלא יותר על המבוגרים.

יאללה, מחכה לעוד סיבות להמליץ!
כ"ט טבת ה´תשפ"א  
רציתי לחבק את אריאל, מה זו המתיקות הזו.
מצטרפת לצפור לגבי האמינות של הדמויות, זה מקסים ובכלל לא קל לבנות דמות של ממש בסיפור קצר.
הכותרת מדוייקת, והסיפור רגיש ועדין וסוחף.
התיאורים מצויינים, ונותנים אווירה מבלי להלאות.
סתם לומר, שזה מדהים שהצלחת לקחת התרחשות יומיומית בלי איזו דרמה קיצונית ולבנות ממנו סיפור עם עלילה שיש לה קצב.
סיפור מצויין וכיפי, לגמרי גרמת לי לחייך :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד