בנושא
בכרם
חדשות
 
סיוון / בארי חיים
בביכורים מאז ט"ו טבת ה´תשפ"א

הגשם טפטף לאט, סקודה שחורה עברה בכביש, מתיזה מים לכל עבר כשעברה בשלולית. הגשם עמד להתחזק, הרגישו זאת באוויר. ענני סערה שחורים התקרבו וערפל כבד מילא את הרחובות.
מקצה הרחוב הגיח אדם צעיר לבוש מעיל ארוך, הוא קנה את המעיל בחנות יד שניה לפני שנה, סיוון טענה שהוא יפה. הוא לא היה גבוה או רחב יותר מדי והמשקפיים שעל עיניו איימו ליפול, שערו היה שחור והוא היה אמור להיות כבר קצוץ אלא שהוא נתן לו לצמוח, סיוון אהבה את השיער הארוך שלו.
הוא לא חשב עליה כבר זמן רב. זהו, זה נגמר וכך צריך להישאר, קבור בעבר.
הגשם התחזק והוא כיסה את ראשו בכובע, ילד עם מטריה וחרדי שכובעו מכוסה ניילון עברו משני צדדיו והוא ניסה להשתחל בין שניהם ודרך בשלולית, רגלו האומללה כוסתה במים ובוץ. בעוד הוא התקדם וניסה לנער את הבוץ מהנעל הוא נתקל במישהי ונפל.
"סליחה!" הוא התנצל כשקם וניער את מעילו מהבוץ.
"יואב?" היא שאלה.
יואב יישר את מעילו וניקה את משקפיו. כן כן, לא יאמן אבל היא כאן מולו, אותה סיוון שהכיר ואהב כמעט שנה שלמה.
היא הביטה בו באותו חיוך קטן שהייתה מחייכת כשהיה אומר משהו מטופש או מתעצבן על הכל, חיוך רווי ציניות וספוג אהבה.
"הי" הוא פלט בציוץ.
היא נראתה כל כך שונה בעיניו עכשיו, חופשית יותר, פראית יותר. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס ישנים ומגפיים מעור, כובע צמרירי וסגול היה על ראשה, לגופה לבשה סוודר עם הכיתוב 'NEVER SAY NEVER'.
"של אח שלי" היא אמרה בהתנצלות כשראתה שהביט על הסוודר.
יואב הרגיש מטופש, עומד באמצע הגשם השוטף ומביט באחת שניסה לזרוק אל מרתפי מוחו האפלים ביותר, הוא חייך חיוך מבויש ושאל "מה את עושה כאן?".
"הולכת לחברה" ענתה סיוון בסתמיות והעבירה קווצת שיער שבצבצה מהכובע אל מאחורי האוזן.
"נחמד" הוא פלט.
"כן" היא מלמלה בשקט והביטה ברגליה "ניפגש" היא הוסיפה אחרי דקת מבוכה ועקפה את יואב, ממשיכה לבדה בדרכה.
יואב נשאר נטוע במקומו, המום מהמפגש הבלתי צפוי. בסוף הוא נשם עמוק והתקדם אף הוא.
הזכרונות תקפו אותו, הם באו בערפל ונכנסו למוחו. מזכירים לו את סיוון שהכיר.
את סיוון פגש לראשונה בסוף שיעור א', יואב לא רצה חברה לפני צבא, כך קיבל מבית אבא.
אך אלעד שהציע לו את סיוון התעקש שסיוון היא משהו אחר, משהו שיואב עוד לא ראה, שאחת כזאת לא מפספסים בכזאת קלות.
אז יואב ניסה.
הם קבעו בבית הקפה שבגן סאקר.
יואב כהרגלו הקדים, הוא היה לחוץ והביט על הזוגות החרדים שפסעו בניחוחות בבוקר הסתוי. הוא תמיד דמיין שלדייט ראשון יבוא מוכן, אינטליגנטי ושנון, יחשוף את צדדי האישיות הטובים שלו, ירשים בחיוך הראשון. במציאות היה לחוץ ומזיע, הוא תמיד מזיע כל כך הרבה? . הוא הרגיש שאם תביט בו עכשיו תראה רק את הצדדים הרעים שלו, את ההרגלים המזיקים שלו ואת הבנאליות קורנת מכל עבר, המחשבה הזאת הלחיצה אותו, הוא הביט לכל עבר בפראות.
בסוף מבטו נתקע על עץ. על גזעו המפותל והחזק, על שורשיו היורדים עמוק באדמה, חיים ממנה. על ענפיו המסובכים אחד בשני, נוגעים בשמיים.  על עליו הנושרים לאט ברוח , אדומים כתומים כאש הנופלת טיפות טיפות משמיים למזבח. על היציבות של העץ.
הרהוריו נקטעו כשסיוון הופיעה.
היא הייתה לבושה בחצאית קצרה שבקושי כיסתה לה את הברך, חולצת טישרט קצרה , תיק צד ושיער פזור. יואב כמעט הסתובב וברח, שהוא יצא עם אחת שלבושה ככה? בדמיונו תמיד דמיין את בת זוגתו עם חצאית ארוכה, שרוולים ארוכים. אחת שמכבדת את העולם ממנו באה.  רק כאשר שוטט הלום אחרי הדייט הבין למה לא ברח, למה לא הלך אחרי הדמיון והאידיאל ושקע לתוך החלום הנעים שנקרא סיוון. היא נראתה כקרן שמש ביום הסתוי, כמו הקרניים שחודרות את חופת העננים באחר הצהריים האפרורי, משאירות מסביבם אור של בוקר מאוחר, כזאת הייתה סיוון, מאירה ממבט ראשון.
סיוון הייתה תוססת, מצחיקה וחיה כל כך, את יואב זה הקסים.
היא בדיוק סיימה שמינית והתלבטה לאן חייה הולכים, יום אחד הייתה באה ומודיעה שזהו, מחר היא נרשמת ללימודי צורפות בתל חי ויום אחר כך תאולוגיה בפתוחה או מדרשה ברסלברית בגליל.
יואב כבר התרגל לעובדה שסיוון חיה על הוריה ועל החלומות, מסתובבת בעולם ללא מטרה ברורה. בהתחלה זה כישף אותו.
סיוון הייתה בשבילו ציפור חופשייה, חסרת דאגות חומריות, מסובבת את העולם על הזרת הקטנה שלה. אחר כך חשש שהחופש יתחיל להשפיע על סיוון.
בפגישה הראשונה שלהם דיברו על ספרות יפה, על כמה עגנון מדוייק וגרוסמן חופשי ובכל זאת יפה, היא הבינה בנושא יותר ממנו. אחרי כמה חודשים אמצע סרט בקולנוע היא לחשה לו שהיא מאוכזבת מהסופים הטובים כי אינם מציאותיים. במלמול עצוב הוסיפה שלה כבר לא יהיה סוף טוב, יואב בפרץ ניחומים לחש לה שהוא רוצה להיות הסוף הטוב שלה. סיוון לא ענתה כי ביקשו שקט מהספסל מאחוריהם, כנראה עוד ישנם אנשים הרוצים להנות מהסוף הטוב של הסרט.
כמה פגישות אחר כך סיפרה לו שמעולם לא הייתה בחו"ל ושיש לה חלום לכבוש את אירופה, לחצות אותה לאורכה ולרוחבה.
יואב סיפר לה שהיה בשוויץ כילד עם הוריו, הוא לא זכר כמעט כלום משוויץ אבל זה לא הפריע לו. הטיול הזה היה קבור עמוק בעבר, אי שם כשיעלי אחותו הייתה חמשושית והוריו היו צעירים.
רק אחרי ארבעה חודשים שיצאו שמע יואב על ערן, הידיד שלה כדבריה. שגר בדירת רווקים בתל אביב, סיוון הייתה הולכת אליו מדי פעם וחוזרת זוהרת, מלאה ברעיונות חדשים.
ערן היה סטודנט לפילוסופיה בתל אביב, יואב לא חיבב אותו אך לא העז לדבר באוזני סיוון על ידיד האמת שלה. לא הייתה לו סיבה לא לאהוב את ערן, הבעיה הייתה עצם החשיבות שסיוון יחסה לו.
הוא גם לא העז לשאול אותה מה הוא בשבילה, הוא פחד מהתשובה. ידיד, חבר, אהוב, מכר, כל המילים הללו הפחידו אותו, באו אליו בלילות חשוכים בישיבה בדמות ערן המבקש לגזול ממנו את סיוון.
כבר מזמן הרגיש יואב שהיא מתרחקת ממנו, שדרכיהם נפרדות אך לא יכל להגיד זאת לה, לא בגללה אלא בגלל עצמו. מה יעשה בלעדיה כבר לא ידע.
בסוף הייתה זאת סיוון שפירקה את העסק.
"אנחנו נמרחים" אמרה כשישבו בבית קפה בבוקר אביבי ויפה.   
"למה את מתכוונת?" שאל למרות שידע את התשובה.
"זה לא מגיע לשום מקום, תראה יואב, אני לא מתכוונת להתחתן בשנים הקרובות, אתה כן….וזה רק קצה הקרחון".
"זה בגללו נכון?" שאל יואב בכעס מהול בתדהמה.
"לא!" היא אמרה "כלומר אולי...אני לא יודעת".
"מה את לא יודעת?" שאל יואב ביאוש, ניסה להיאחז בחוטים האחרונים שקשרו ביניהם.
"אני מבולבלת בזמן האחרון, עבר כבר הרבה זמן מאז שעזבתי את האולפנה, דברים משתנים".
"מה זאת אומרת?" שאל יואב "מה כבר השתנה?".
"תראה יואב" היא אמרה וקמה "אין לי כוח לזה, זה פשוט נגמר".
היא שילמה והלכה, משאירה את יואב המום מאחוריה.
הוא נשלף מהזכרונות כשנעצר מול הכניסה לבניין, הוא לא שם לב לדרך, הרגליים שלו הובילו אותו לכאן.
יואב נכנס ורץ את המדרגות עד לקומה שלישית, על הדלת האדומה היה כתוב בפשטות שוורץ, יואב דפק פעמיים ונכנס.
הבית היה חשוך, יואב הדליק את האור והתיישב על הספה.
הוא לא היה כאן כבר זמן רב, הכל נשאר אותו דבר. הספרים מסודרים במופתיות, אמוראים אחרונים וראשונים חבוקים יחדיו במצלול כריכות עור ועיטורים. המגנטים נשארו על המקרר, החתונה של יעלי וישי שעכשיו גרים בהר חומה, גם אצלם יואב לא היה כבר זמן רב.
הוא מכיר כאן כל סנטימטר, כל תמונה על הקיר וכל חלון לעולם שבחוץ. יש בזה קרירות, הכל רגיל, שום דבר לא השתנה חוץ מהעדר בכי התינוקות בבית.
החנוכייה עומדת במקום ,כלי הכסף מאובקים מעט, אור נרות השבת חלש כל כך.
הכל היה נראה כשיר שבת עייף אחד גדול.
מצד שני היה בבית נחמה, בתמונות הישנות, בחיוכים הדהויים על המגנטים, הסידור הישן של אבא שירש מסבו. מין חום לא ברור ששרר בחפצים הללו. כל סנטימטר מלא בזכרונות, הדלקת נרות חנוכה, ליל הסדר הראשון עם הילה, הנכדה הראשונה. סבא אפרים יושב ולומד גמרא על הספה, המגבעת שלו מונחת לידו שנה וקצת לפני שהוא נפטר, יואב היה אז בן שמונה. הפעם ההיא שהוא בא לכאן עם סיוון ואמא מילמלה "עכשיו אני יכולה למות בשקט, יואבי מסודר".
הוא קם ומזג לעצמו כוס מים, בחוץ הגשם התחזק.
הוא הניח את הכוס על השיש וזרק את הנעליים מרגליו, באנחה קלה הוא נכנס למקלחת והתפשט.
יואב הפעיל את המים החמים, כמבקש לטבוע בחמימות, לתת לזכרונות להמשיך הלאה, לשכוח הכל תחת זרם המים החמים. לתת לאדים לערפל את התמונה.
זרם מים קרים פגע בגבו, קור חילחל אל כל גופו, מכריח אותו לרעוד, לזכור הכל עד לפרט האחרון, מכריח אותו להיות, לנשום את הקור החודר והלא מרפה. הוא נאנק וניסה להעביר למים חמים, מבקש לשכוח אך אלו נגמרו.
הגשם דפק על החלון בקצב קבוע, טיף טף טיף טף טיף טף. הרעש היה חזק מדי וברור, נוקש כיתושו של טיטוס על ראשו של יואב.
הקור התפשט לכל עבר, הגשם נשמע כתופים רועמים, יואב העייף, המבקש מפלט מרעש הגשם תפס את ראשו בידיו ונזכר.
זוכר את הדיבורים שלה, על ערן, על פילוסופיה, על היאוש מהמדרשה שניסתה. זוכר את החיוך כשדיברו על חו"ל ועל החלומות שלהם.
זוכר את השרוולים שלא כיסו את המרפק ואת החיוך הנועז והחצוף שלה, איך רצתה שהעולם יסתובב לפי רצונה.
זוכר את הפעם שהציעה שילכו לים, והוא סירב כי לא רצה חוף מעורב.
זוכר שנגעה בו, ואיך הוא התעצבן והרצה לה חצי שעה על הבעיה בלא לשמור נגיעה, והיא רק רצתה ממנו חיבוק.
זוכר את הפעם שאמרה לו שמיואשת מהעולם הדתי, מיואשת מתחושת חוסר המוצא ושהיא שונאת את החרדים ואת תרבות הרבנים המושחתת שלהם.
זוכר שהתעלם, שאהב אותה כמו ביום הראשון, כשראה בה קרן אור לעולם נשגב מבינתו. שלא ניסה לעזור לה. שחשב שיעבור לה, תגלה את האור ותחזור למדרשה. זוכר שלא התייחס, למרות שכל כך רמזה שרוצה שיתייחס. זוכר את המים הקרים על גבו, על ראשו, את הדמעות המלוחות על עיניו.
זוכר שרצתה שיספר לה על שוויץ ומה היה רע לו בארץ שצריך לספר על שוויץ?. ארץ זבת חלב ודבש בשוויץ יש רק שלג ושלג. והיא בכלל שנאה שלג, למה שתרצה שוויץ לא הבין. עכשיו תחת זרם המים הקרים כשלג הבין, רצתה חו"ל. לא היה לה אכפת שוויץ לא שוויץ, רק לראות עולם. להביט החוצה ולהרגיש חופשייה, להיות כמו הפילוסופים של ערן. להפסיק להיות כלואה במרובע של חייה, בית, משפחה, לימודים, דת, יואב.
דברים שליואב לא היו חסרים לה היו מצרך בסיסי, שוויץ היה אוויר לנשימה בשבילה, כמו חלון בחדר חשוך. קרן אור בחייה החדגוניים.
איך לא הבין? איך לא קלט? חסר תשובה הוא יצא והתנגב, המקלחת לא עזרה לו, הוא הרגיש עייף יותר מלפניה.
יואב פסע בבית הריק, רק חלוק לגופו.
הם החזיקו ספרי פילוספיה בבית? יואב מעולם לא בדק אם ערן מסתתר בין הגמרות, מחכה להכניס ספקות ולהבהיר מחלוקות, לערער את העולם הרוחני המקובע שנוצר, לעלותו שלב.
משהו ביואב לא הניח לו, הוא התלבש ורץ לספריה.
אחוז דיבוק חיפש את ערן בין הספרים, את נקודת האור של סיוון בעולם ממנו ברחה.
בסוף הוא מצא מורה נבוכים, שכבת האבק עליו העידה שלא ראה אור שמש זמן רב.
יואב פתח את הספר והתיישב על הספה, בסוף החליט שיכין לעצמו כוס תה.
הגשם דפק על החלונות, מכביד את צילו של הלילה על הבית הריק. מביא צללים עתיקים שהבית ניסה להדחיק, ליישר לפי דרכו המלבנית ולהכניס לתבנית. לבנה לבנה גג, לבנה לבנה גג כך שורות שורות.
הרוח נשבה בין החלונות, בסדקי המדרגות והגגות שהציבו על הבית, מיללת כשד קדמון.
בבית היה חם, נעים ומלטף, למה להתעמת עם הרוח הנושבת כשאפשר לשקוע לתוך החלום הרך והנעים? הספר נשמט ופגע ברצפה בחוזקה, יואב הביט בו בחצי מבט ועצם את עיניו, לאט לאט שוקע לתוך השינה הנעימה.
משאיר בחוץ את הגשם דופק על החלונות המבקש להיכנס לעולם סגור, את התה להתקרר על הרצפה.
בחלום הוא נתלש מהספה, מהגשם הדופק , מהזכרונות על סיוון, מערן ומהקור המחלחל, מהבדידות הרודפת. בחלום הגיע יואב לשוויץ, בפסגות ההרים המושלגות מצא נחמה וחום אוהב, שלג שיורד ברכות, שונה כל כך מהגשם החזק.
עד שיתעורר אל הגשם הדופק יחלום, שוויץ הטובה, שם פניה של סיוון בהירות יותר, ברורות יותר, נגלות יותר.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לבארי חיים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז טבת ה´תשפ"א  
שהבאת כאן וואחד סיפור. חתיכת קפיצה משמעותית מאוד בשבילך.
אתה עושה את זה פשוט נהדר.
כ"ט טבת ה´תשפ"א  
הרבה תיאורים, רגשות ושיח פנימי אמינים.
הבאת פה דמויות, ולמרות שיואב הוא "הגיבור", אני מרגישה שאני יותר מכירה את סיוון.
זו דרך מעניינת לבנות דמות בצורה של "לעומת" :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד