המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ילדים זה שמחה / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז כ"ב כסליו ה´תשפ"א

הפלאפון של כפיר רטט אי שם במעמקי התיק. הזמזום הבלתי נסבל העיר את נדב, שבתורו נעץ בו מרפק והעיר אותו משנתו הקלה על חלון האוטובוס, בדיוק כשחלם חלום מוזר. הוא לא היה בטוח מה קרה שם, אבל בוודאות הייתה לפחות כרית אחת.

כפיר פיתל את ידו כדי לשלוף את הפלאפון והציץ בצג: מירב.

"היי," הוא אמר, אפוף שינה.

"מתי אתה חוזר?" היא שאלה. מאחוריה נשמע רעש של כביש סואן.

כפיר העיף מבט דרך החלון. "אני עוד חצי שעה בתל אביב," הוא דיווח לה, "ויש לי אוטובוס בשש ורבע מהתחנה המרכזית."

"יש לי שקית בשביל אמא, היא ביקשה שתעבור אצלי לקחת אותה. לא כבד."

"מה?" עכשיו כפיר היה כבר ער לחלוטין. "מירב, זה סיבוב של שעה לפחות!"

"לא היית בבית שלושה שבועות, אתה יכול להתאפק. אני מחכה לך," אמרה וניתקה.

כפיר חנק איזו קללה, מהאלה שבתור ילד אמא הייתה שוטפת לו את הפה במים וסבון, בתוך מדריך הוא העביר עשרות פעולות על דיבור נקי ורק בצבא גילה מה זה קללות באמת. בחישוב מהיר, כל התוכניות שלו נדחות לפחות בשעתיים. זה אומר שהוא יגיע הביתה רק בתשע, מינימום; כפיר חנק עוד קללה. גם כן האחיות הגדולות האלה, חושבות שהוא עדיין האח הקטן שאפשר לסנג'ר. יעל עדיין קוראת לו כפירוש, ונעמה ממשיכה לחשוב שהוא תינוק שמספרים לו אחרון כל דבר; והוא בכלל לא אוהב ילדים קטנים.

הוא כבר לא נרדם בחזרה, על אף העייפות שהכריעה אותו בתחילת הנסיעה. בשש ושלוש עשרה דקות הוא ירד מההסעה של עיר הבה"דים, מכתף את הקיטבג הענק שלו.

"להתראות, אחי," העניק לו נדב צ'פחה. מתנודד, הוא רץ אל קו 167, והספיק אותו ממש ברגע האחרון; אישה זקנה במושב שמאחורי הנהג אמרה לו "אתה נראה בדיוק כמו הנכד שלי. הוא נהרג באלפיים ושתיים עשרה, אתה יודע? בפעילות מבצעית, ככה אמרו. תהיה בריא, חייל, תשמור על המדינה שלנו. אתם כל כך דומים." זה לא בדיוק תרם לשלוות הנפש שלו.

הסיבובים בכניסה לאליסף, שם גרה מירב, עשו לו בחילה. בתחושת הקלה הוא יצא מהאוטובוס, ונשם עמוק את ריח הוורדים שבכניסה. השמיים התחילו להיצבע בוורוד, סגול וכתום עמוק של שקיעה. הבית של מירב הוא אחד לפני האחרון בשורת הקראוונים, וכפיר החל לצעוד אליו. כל צעד בנעליים הצבאיות חבט בכביש האספלט והעלה בו אבק.

כשהגיע למרחק חמש מאות מטרים מהקראוון, התנגשו בו שני ילדים מתולתלים. "דוד כפיר!" צווחה הילדה וזינקה עליו. הילד לא פיגר אחריה בהרבה.

כפיר ניסה להשיב לעצמו שיווי משקל. "זהירות, זהירות, שרה, תרדי ממני... יוסף, אתה מפיל אותי, שים לב," הוא לחש, מודע לעובדה שהם לא מקשיבים לו.

מהבית יצאה בהידוס תינוקת כבת שנתיים. "מרים! דוד כפיר בא לבקר!" צווח יוסף.

"לא באתי לבקר," אמר כפיר וניער אותם ממנו. "באתי רק לקחת מאמא שקית, ואני נוסע הביתה."

"דוד כפיר כועס," לחשה שרה בקול שנשמע בכל היישוב. "דוד כפיר, למה אתה כועס?"

"אני לא כועס," הוא רטן ודגדג את ערפה. "ואת מדברת יותר מדי."

שרה קיפצה לידו. "אני יודעת!" היא הכריזה באושר.

יוסף פתח עבורו את הדלת. במטבח עמד אחיה, גיסו, וקילף גזר. "כפיר! ברוך הבא!" הוא קיבל את פניו בשמחה, נוטש את הגזר על השיש. "מירב בדיוק מניקה את חנה, מירבי?"

"אני כבר באה!" נשמעה קריאה מאחד החדרים. "השקית בסלון!"

שקית זבל ענקית, מלאת בגדים, נשענה על אחד מרגלי שולחן השבת. כפיר לטש בה עיניים נדהמות.

"אה, זה לא כבד," אמרה מירב שצצה מאחוריו. בידה היא החזיקה תינוקת בת כמה חודשים, שגרגרה בשקט. "מה שלומך, אח קטן?" היא שאלה בעליצות.

"בסדר," הפליט כפיר. "איך את רוצה שאני אסחב את זה? יש לי קיטבג לקחת!"

מירב קימטה את מצחה. "על זה לא חשבתי."

כמה מפתיע, חשב לעצמו כפיר בייאוש.

"תשמע מה נעשה!" היא אמרה אחרי רגע או שניים. "תישאר לארוחת ערב, ואחר כך אחיה יקפיץ אותך לבית של אבא ואמא, בסדר? קדימה, תניח את התיק, תרגיש בנוח," והיא נכנסה למטבח. "אחיה, מה קורה עם הגזר? כבר אחרי שבע, חייבים להושיב את הילדים."

כפיר עמד פעור פה. מה היא חושבת לעצמה, האחות הזאת, אין לי חיים משל עצמי?

"כפירי, בוא תשב פה במטבח, ספר מה קורה איתך," קראה לו מירב. הוא נכנס בצעדים איטיים, ליד השולחן ישבו יוסף ושלמה ונשנשו פסים של גמבה אדומה. "רוצה אולי לעזור לי להכין חביתות? שרה, תוציאי לדוד כפיר ארבע ביצים. אז מה קורה איתך?" כשביד אחת היא מחזיקה את חנה, להטטה מירב בין כל אביזרי המטבח. "אחיה הלך לשיעור דף יומי," היא הסבירה את היעלמותו של אב המשפחה.

"נו, אז מה אתה מספר," היא דחקה בו.

"אני? לא מספר כלום, צבא, את יודעת..." מלמל כפיר. העייפות שוב נחתה עליו.

"אני לא יודעת!" פרצה מירב בצחוק, שנשמע לכפיר מעושה למדי. "אף פעם לא הייתי בצבא!"

"דוד כפיר," שאל יוסף, "אתה הורג מחבלים רשעים?"

"אני לא הורג אף אחד," ענה לו כפיר, "אני רק רץ וקופץ ומתאמן."

פניו של אחיינו התכרכמו.

"אבל יש לו רובה!" מיהרה שרה לספר. שלמה קם ממקומו. "אני אוצה ליאות אובה," הוא אמר במחאה, "לא אוצה אגר!"

"אתה לא רוצה גזר?" שאלה מירב, "אבל חייבים. כל יום צריך לאכול ירקות מכל הצבעים. דוד כפיר יראה לכם אחר כך את הרובה שלו."

"אמא, למה אין ירקות בצבע כחול?" שאלה שרה.

כפיר לא נשאר לחכות לתשובתה המלומדת של אחותו הגדולה. בית מטורף, הוא חשב לעצמו וחמק מהמטבח. איך אפשר לגדל תאומים בני שש ועוד שלושה ילדים, ועדיין להישאר שפויים?

באמת אי אפשר, הוא ענה לעצמו בשקט וגיחך.

בחמש דקות של שקט מופתי הוא הספיק להירדם, לחלום איזה סיפור מטורף שבו שלמה רץ עם הרובה שלו ויורה במירב, ולהתעורר אל שני ילדים בחיקו ותינוקת שמושכת במכנסיו.

"דוד אסף, תספר לנו סיפור," ביקש יוסף. מרים הנהנה בהתלהבות. "איפור!"

כפיר נשם עמוק. ושוב. ושוב.

"מירב?" הוא אמר בקול הרגוע ביותר שהצליח לגייס. "קחי בבקשה את הילדים שלך, אני לא באתי על תקן דוד. תנו לי את השקית הזו ואני אסע לאבא ואמא."

"נו, אחיה חוזר בעוד עשר דקות," אמרה מירב ותחבה קווצת בד סוררת אל המטפחת הענקית שלה. "חבל שתיטלטל באוטובוסים, זו נסיעה ארוכה, אתה יודע. רק תעשה טובה, תספר להן משהו עד שהוא בא, שאני אוכל לשטוף קצת כלים."

"אני לא ממציא שום דבר," וויתר כפיר, "תביאו סיפור."

חיש קל היו בחיקו עשרה ספרים, וסביבו ארבעה ילדים יושבים בציפייה דרוכה. חנה שכבה בעגלה לידם והמהמה.

"מה? לא! אני לא מספר לכם את כל זה!"

"אז תספר את זה," שלפה שרה ספר סגול דק בכריכה קשה. "לא, את זה," התנגדו שלמה ויוסף, מחזיקים ספר ירוק. מרים עמדה מולו, עיניה נוצצות, וספר קרטון בידה.

"אני אקריא לכם את זה," בחר כפיר ספר אחר, כחול בהיר עם ציור של סוס. הוא היה הקצר מבין כולם.

"לא רוצה," אמרה שרה, "זה ספר של תינוקים. אני לא תינוקת."

"תינוקות," תיקן אותה כפיר. "ואין מה לעשות, זה מה שבחרתי."

"לא רוצה!" היא התבכיינה.

"שרה, שבי בשקט," אמר לה כפיר בעייפות מה הוא עושה כאן בכלל, הוא תהה לעצמו. המיטה בבית מחכה לו.

בתיאום מושלם צלצל הפלאפון שלו. "אמא?"

"כפירי, איפה אתה?"

"אצל מירב," הוא ענה לה. "אחיה יסיע אותי הביתה עוד מעט, עם איזו שקית בשבילך..."

"שקית?" שאלה אמו, "כן," הוא ענה, "משהו של בגדים, אני חושב."

"בגדי היריון בשביל נעמה!" צעקה מירב מהמטבח.

"נעמה בהיריון?" נדהם כפיר. באותו הרגע נכנס אחיה הביתה.

"אחיה, חמוד, תיקח את כפיר להורים שלי עם השקית, בסדר?" אמרה לו מירב.

"רגע, רגע, נעמה בהיריון?"

מירב חייכה חיוך מסתורי. "תסיים לספר לילדים ואני אגלה לך את כל הפרטים."

"את לא הוגנת!" מחה כפיר, מעמיד פנים כועסות אבל צוחק. "מה? ממתי? איך אף אחד לא סיפר לי?"

"זה טרי טרי," אמרה לו מירב, עיניה נוצצות, "היא סיפרה לי רק ביום ראשון. בדיוק ביום הנישואים השמיני שלהם, אתה יודע..."

שניהם החליפו מבטים קורנים.

"אתה בא?" שאל אחיה, קוטע את ההתרגשות. כפיר כיתף את תיקו ונכנס אל הרכב החבוט שלהם, המלא בחתיכות קטנות של במבה וטישו משומש בכל מקום. מירב, חנה על מותניה, מרים ושלמה עומדים לצידה, נופפו לו כשאחיה יצא ברוורס מן החניה שלהם.

"להתראות!" צעק כפיר, "אני אבוא שוב בקרוב!"

נעמה בהיריון, הוא לחש לעצמו, ובועה קטנה של אושר התפקעה בתוכו. ואז הוא השעין את הראש על החלון ונרדם, ובחלומו יצאו ובאו המוני תינוקות שגרגרו בשקט.



חיילים משפחה עייפות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז כסליו ה´תשפ"א  
בהמלצה (סמוק), לא ציפיתי לזה
אשמח כמובן להערות והצעות לשיפור!
כ"ט כסליו ה´תשפ"א  
י"ז טבת ה´תשפ"א  
סיפור ממש חמוד ונוגע, אהבתי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד