"סליחה, אדוני?"

אני דופקת על גבו בעדינות, "סליחה? יש לך אולי מקום?"

הוא מסתובב אליי. העיניים שלו טובות באופן מפתיע.

"מקום למה?" הוא שואל בעדינות.

"סתם, מישהי.." אני אומרת במבוכה. "אישה שאין לה מקום. יש לך אולי מקום בשבילה?"

אני לא יודעת למה, אבל הוא פותח את הדלת.

"בואי," הוא אומר לי, "תיכנסי. חיכיתי לך".

"לי?" אני שואלת, מופתעת, "חיכית לי? מה יש לחכות לי?"

הוא שותק, הוא לא עונה.

מה יש לחכות לי, אני לא יכולה להפסיק לתהות, מקפידה על כל צעד, חוששת עד מוות מהרגע שיתפלק לי והוא יבין מה הוא הכניס הביתה.

"בואי," הוא מחייך אלי בעדינות, "יש כבר מים רותחים לקפה."

"אה," אני מגמגמת, "לא תודה. לא כרגע."

"בואי," הוא מזמין אותי, "את רוצה לשבת על הספה? לא הכי חדשה, אבל מאוד נוחה".

העיניים שלי שואלות אותו, "באמת?"

אבל הפה שותק, ואני מצייתת ומתיישבת על הספה.

מקום קטן, ביתי, עמוס ומסויד בלבן.

יש לו מקום בשבילי?

זה באמת יכול להיות?

***

תסתכלו על העיניים שלה, הוא חושב. על הכחול-ירוק הזה, המשתנה ללא הרף. על הריסים הארוכים, על האור, על הלב הנשפך ממנה בגלים.

אפשר לא לעשות לה מקום, לילדה הזו?

אפשר לא לעשות לה מקום?