הוא לא השאיר שום דבר לידי הגורל. הכל תוכנן מראש, עד הפרט הקטן ביותר. הפעם הוא פשוט לא יכול להיכשל. את הפלייליסט הוא בחר כבר לפני שבוע, אבל ברגע האחרון הוא החליט שאולי זה לא יהיה מספיק עוצמתי. רק ליתר ביטחון הוא העתיק את כולו למחשב, שיוכל לראות גם את הקליפים.

הטישו היה מונח בזווית שהוא מדד לפחות חמש פעמים, כדי שלא יצטרך להושיט את היד. חשוב מאוד שהוא יהיה זמין. גם הפלאפון היה שם, פתוח כבר על אותו צילום מסך שתמיד גרם לו להרגיש כאילו מישהו נתן לו מהלומה בבטן. הכיסא הוסט קצת הצידה, כדי שיוכל לשבת ממש על הקצה. היה נראה לו פחות מתאים להרגיש בנוח, והוא לא ייתן לעניין שולי כמו מיקום הכיסא להרוס את התכנית המוקפדת שלו. אפילו את קימור הזרוע הוא רשם לעצמו בפתק כחול.

ואז הגיע הזמן הנכון. השעה הייתה חמש שלושים ושבע, כמו הספרות הקטנות שבתחתית ההודעה ההיא. הוא בחר את השעה הזו כי תמיד קשה לו ברגע בו השמש שוקעת, ואין לדעת מתי תשוב. כלומר, לוח השנה יודע, אבל לוח השנה גם אמר שהוא מתחתן בעוד חודשיים. מאז עברה כבר שנה. בדיוק.

הוא הפעיל את הסרטונים במחשב, מרגיש איך הלחץ גואה בחזהו, מטפס בגרונו, צורב בעיניו... ונעצר, כמו תמיד. כלום לא יוצא. האם הוא טעה במיקום הטישו? אולי הסרטון הבא. שבתורו גרם לו להשתנק, כאילו סכין ננעץ בגבו, כאילו הקול הגבוה והמיוסר חודר היישר לנשמתו המעונה. וגם השלישי, וברביעי הוא התחיל לחשוש למצוקה נשימתית, אבל שום רטיבות לא זלגה על לחיו.

בהיסוס, כי זה לא נרשם בפרוטוקול הניסוי, הוא הרים את היד (לא זו שניצבה מוכנה בשביל שיטמון בה את ראשו, כשיתייפח) ונגע בפניו. יבשות לחלוטין.

למה חשבתי שזה יעבוד?

באנחה הוא קם. זווית הכיסא כבר לא משמעותית. הגיע הזמן לתוכנית ב'; על השיש במטבח נחה סכין חדה ועיגול זהבהב של בצל. בחסות האדים החריפים הוא הגיש את הרטיבות המבורכת, ונתן פורקן לרגשותיו.