בנושא
בכרם
חדשות
 
קיימות / hhm
בביכורים מאז ז´ חשון ה´תשפ"א

לפעמים הייתה שואלת רעות את עצמה אם בעצם, כשחושבים על זה, היא קיימת בכלל. 
פיזית - אין ספק. היא מרגישה את המדרכה מתחת לרגליה, שרק פיסת פלסטיק דקה חוצצת ביניהן, בזמן שהיא ממהרת קדימה, קדימה, לא לעצור. הראש שלה כאב אתמול, וזה סימן שיש לה ראש, ומי שיש לו ראש הוא קיים למדי, לא? 
השאלה היא, בעצם - רעות מרגישה שהיא נסחפת למחוזות עמוקים מדי, ואולי כדאי לעצור - האם מישהו יודע שהיא קיימת. כי אם לא, אז מה זה משנה בכלל. 
התשובה הפשוטה היא כן. יש את אבא ואמא, והאחים הגדולים והקטנים, והאחיינית המתוקה שלה. והחברות מהשבט ביישוב, שהיא גדלה איתן מאז גיל ארבע; ויש את הבנות בדירת השירות, שללא ספק שמו לב שהיא קיימת, ושיבצו אותה בכל מקום אפשרי בתורנות הניקיון. יש את החניכה שלה, שתמיד מחבקת אותה כשהן נפגשות במקרה ברחוב, למרות שעברו כבר שנתיים מאז שעזבה את העמותה. היא שמורה אצל לפחות 278 אנשים, ככה כתוב בme, זה אומר שכנראה שמו לב שהיא כאן. 
אבל... 
היא מנסה למהר קצת יותר, כמעט לרוץ, לברוח מהמחשבות, אבל הן רודפות אחריה. 
קחי לדוגמה את חרות, מתעקש המוח שלה. את הדודה הכי נפלאה בעולם, ואף אחד לא חולק על זה. אבל האם היא שמה לב שאת עוד משהו חוץ מדודה? שגם אחרי שהדלת נסגרת מאחורייך, את ממשיכה להתקיים?
היא עוד לא בת שנתיים, טוענת רעות מול עצמה. 
אוקיי. אז מירב, רכזת השירות. כשהיא צריכה אותך דחוף בשביל הפרוייקט החדש, את קיימת. אבל שהפרוייקט נגמר? את לא תפאורת רקע?
אני תפאורה? שואלת רעות את עצמה. מישהו שם לב שאני כאן גם כשלא צריך אותי? 
מתי בפעם האחרונה שלחו לך הודעה סתם, המשיך המוח שלה. היא רצתה לצעוק עליו שיסתום, אבל היה מאוחר מדי. מתי מישהו התעניין בך? שאל מה איתך? 
למה האדם היחיד ששואל אותך מה קרה זו חרות, ורק כשפתוח מולכן "מעשה בחמישה בלונים"?
רעות ניערה את ראשה. השביל היה חשוך, היא בקושי ראתה את ידיה המתנועעות בקצב ההליכה, המחשבות הפכו להיות ממשיות מדי בשבילה.
ולאן את הולכת? לנעמי, נכון? כי היא אמרה שהיא צריכה לדבר איתך דחוף. ואת קמת, קמת והלכת אליה, כי את חברה טובה. מתי בפעם האחרונה מישהו בא אלייך? כי את לא מבקשת, הא? כי גם את כבר לא זוכרת שאת קיימת. 
את כלי ריק, נדנד קול במוחה. אין בך כלום משל עצמך, נתת ונתת ושכחת לקבל. אף אחד לא זוכר שאת קיימת, אף אחד לא יודע שאת קיימת, את באמת לא קיימת... 
רעות נשמה לרווחה כשהגיעה סוף סוף אל ביתה המרוחק של נעמי. אולי המחשבות נכונות, אבל עכשיו היא תשמח להשקיע את עצמה בצרות של מישהי אחרת. 
החלון של נעמי היה מואר כשהיא דפקה בדלת. אני מקווה שהיא בסדר, קיוותה רעות לרגע, לא היה לה כל כך קל אחרי שסבתא שלה-
"הפתעה!!!" צעקו כמה בנות מבפנים. 
רעות הייתה המומה. 
"יום הולדת תשע עשרה שמח, מותק," אמרה נעמי. "כדי שלא תצפי לכלום, הקדמנו אותו בשבוע..." 
רעות ניסתה לומר משהו, להודות, להתרגש, אבל ללא הצלחה. בראשה, הקול הקטן התקפל בבושה, מלמל משהו לא ברור - ונעלם.


בדידות חברה קיום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד