בנושא
בכרם
חדשות
 
מטריה אדומה / קובישר
בביכורים מאז ו´ חשון ה´תשפ"א

ריח הגשם הראשון הכה באפו, אף אחד לא טרח להזהיר אותו. למרות שהיה מכור לתחזית, שלא פספס אף מהדורה, שהוריד אפליקציה מהוללת עם הרבה כוכבים, שבקש התרעה על הגשם איכשהו תפס אותו הגשם בהפתעה.
פטריכור, הוא נזכר, זהו שמו של הריח של הגשם, מסתבר שזו תופעה מספיק חשובה כדי שמישהו יחקור אותה ויתן לה שם. עבורו הריח הזה מסמל את כל מה שרצה להדחיק ולשכוח.
הוא תכנן להסתגר בביתו עד שהגשמים הנוספים ימחו את רושם הריח או לפחות עד שרוח מזרחית חמה של סוף עונת הסתיו תטאטא כל זכר לו. הזכרון היה חד מידיי, חי מידיי, דוקר ומחוספס כזה ששורט את הנשמה כשהוא צף והיא מתחככת בו.
לעיתים חשב לעזוב הכל, ללכת למקום רחוק, מקום יבש, בלי גשמים, בלי ריחות ובלי מטריות אדומות. כשגלגל את הרעיון מספר פעמים תמיד נתקע בשורה של - לאיפה. לאפריקה? לאוסטרליה? כל מקום שהיה עולה בדעתו היה נפסל כמעט מיד, פשוט כי הוא לא יכול לעזוב את הזכרונות. ככל שהרהר בזה עלתה בו התחושה שהוא הוא האומלל החרוט בתחריט עץ שראה פעם על מכשירי עינויים עתיקים. באחד מהם מצוייר אדם הנמתח בידיו וברגליו. אם היתה רואה אותו היתה מגחכת, מרעידה את שפתה התחתונה, נושכת אותה קלות ומתפוצצת מצחוק.
כמובן, הכל היה מצחיק בעיניה, קל, מעין פחזות הדעת שאחזה בזה ולא הירפתה לא ביום ולא בלילה, לא בעיתות השמחה וגם לא בחשכת הליל הארוכה שנכפתה עליה.
הריח הזה. שוב הוא מלפף אותו, ממלא את ריאותיו ודוקר, איך היתה מחכה לו, כל שנה, בלי לפספס ומיד כשהיתה תופסת אותו היתה מגיעה הביתה , בבגדים רטובים מהגשם ובארשת חשיבות ורצינות שאינה אופיינית לה בכלל היתה מכריזה - הגשם הגיע צריך לקנות מטריה.
וכמו היו יצירה כוראוגרפית היו מתחילים לחולל את המחול הקבוע. הוא בתפקיד הספקן, הציניקן שאינו מבין , למה יש צורך בעוד מטריה ואילו היא סערת רגשות מגולמת באשה מהללת את הגשם, את היופי שבסופה, את העומק שבחילופי עונות וכבר כולה במבול נותנת הרצאה שאי אפשר להפסיקה.
כמה התגעגע לקולה החם, המתלהב, השופע חיים וחיוניות, כמה קר ליבו עכשיו, עכשיו הוא רק מתחבא, מסתתר לעיני כל, מתחמק מהגשם הראשון.

"חייבים מטריה אדומה" - כך הכריזה להפתעתו אחרי היורה ופתחה במסע בין חנויות, בודקת ומשווה והוא נגרר אחריו, מפטיר כלאחר-יד "זו נראית לי" אך היא בשלה - זו מתקפלת וזה טוב אך הקונסטרוקציה שלה עדינה מידיי. אז משהו ממני נדבק בה חשב, הקונסטרוקציה, כמי שעיקר עיסוקו הוא הקונסטרוקציה של בניינים, גשרים, גורדי שחקים ומנהרות הצחיקה אותו תמיד השימוש שעשתה במילה זו כדי לתאר את סבך הברזלים העדינים שתמכו ביריעת הפלסטיק של המטריה.
לאחר שיטוט של בוקר ברחבי הקניון והמדרחוב הייתה מדדה עייפה לחנות של יוספיאן. תחנה אחרונה לכל מי שחשקה נפשו במטריה. הסוד המסחרי של יוספיאן היה היצרן של המטריות, הוא היה גוזם בקפידה את התויות, משחיר את השם על הקופסאות ומוודא שאיש לא יהיה עימו בזמן קבלת הסחורה. המטריות שלו היו עשויות בקפידה, כאילו בעבודת יד, עם ידית עץ ממורקת, קפיצים שכאילו נלקחו ממנגנון של שעון, עטופות אחת אחת בניילון להגנה מאבק ומעין הרע מסודרות ומקוטלגות כמו ספרים יקרי ערך בספריה הלאומית. יוספיאן מצוי בחנות מיורה ועד מלקוש, מבוקר עד ערב, מה עיסוקו בשאר השנה? איש אינו יודע, הסברה אומרת שהוא מחזיק בחנות משלימה אי-שם בחצי הכדור הדרומי .
כשהניחה רגלה על מפתן החנות, מיד נזדרז יוספיאן והעלה על פניו ארשת מכובדת מלאה חשיבות ושביעות רצון וכשזיהה אותה כמו השיל מעליו את השנים, חיוך לבבי וחם עיטר את פניו וזקנו המחוגג קפצץ בשמחה.
-מה שלומך? ברוכה הבאה!
והיא כמובן בבת צחוק מסמיקה קלות מיישרת את גבה וניצוץ של משובה חולף כשביט בעיניה.
-אני מחפשת נעליים, ורודות, עם עיטור של פילים ירוקים. הפנו אותי לכאן. יש לך במלאי?
יוספיאן מעלה ארשת נדהמת, נעלבת, מעגל את עיניו ופיו נפתח ונסגר בתדהמה.
"נ נ נעליים?" הוא מגמגם.
"כן, נעליים" היא אומרת בפסקנות וכבר מסתובבת לכיוון הדלת.
"נעליים אין לי" קרקר קולו, "אבל משהו אחר יש לי." הוסיף בקול מסתורי.
"כן, מה יש לך?"
"יש לי, אה, יש לי" המשיך בקול מותח "יש לי מטריה אדומה."
"פפפפ " נחרה בבוז מעושה, "כל הבוקר ראיתי מטריות אדומות, מה כבר יש לך לחדש?"
יוספיאו בפנים מכווצות כסובל למשמע הרמז - מתכופף אל מאחורי הדלפק. פותח מדף נשלף ובו זיזים המחזיקים בתיבה ארוכה וצרה מעץ משוייף ומעוטר עם מנעול פנימי עתיק, כל התיבה אומרת כבוד, כאילו מאכסנת בתוכה את תכשיטי המלכה לפחות.
הוא שולח יד לכיסו ושולה משם מפתח ישן, מסובב אותו במנעול התיבה מסובב אותה כלפיה ופותח אותה בתיאטרליות.
בפנים על מטע קטיפה שחור שוכבת כמו כלי נגינה בנרתיקו מטריה אדומה, כזו שכבר ראתה ימים יפים יותר, הניילון האדום כבר דהה מעט ושפשופים של שימוש ממושך עטרו את ידית העץ עם ראש הציפור.
ברק של התרגשות שעלה בפניה והתנשפות קלה הסגירו את דעתה. אך לא איש כיוספיאן יתן להזדמנות עסקית לחמוק מפניו והוא סוגר את התיבה למחצה, שהמטריה מבצבצת א מעט , לגרות.
"איזה מנגנון יש לה?" שאלה.
"זה משנה?" ענה.
"האמת שלא. כמה תרצה עבורה?"
"ממממ" המהמם וזקנו מתנודד כאילו בעל רצון עצמי הוא. "אני לא חושב שיש ברשותך את מה שאני רוצה ענה כמתחמק."
מבט תמה עלה בפניה ומיד הרצינו פניה.
"מה אתה רוצה עבורה" התעקשה ושאלה שוב.
"שני דברים ענה" חכך בידו על לחיו והמשיך "הראשון הוא קל -עוגת שמרים. כמובן לא כזו שקונים בצרכניה אלא מעשי ידייך. השני מורכב יותר. אני רוצה הבטחה שמיד לאחד המלקוש, תחזירי את המטריה לכאן. לא משנה מה מצבה."

הריטואל היה חוזר על עצמו כמעט מידי שנה, הגשם, הריח, החיפוש, יוספיאן, העוגה והמטריה. ובכל שנה היתה מתלבשת חגיגי, עולה על סולם, מורידה את התיבה העטופה מעל הארון, מלטפת אותה בחיבה מסירה את הניילון ומנקה פירורי אבק דמיוני.
שולפת ממגירת התכשיטים את המפתח העתיק, פותחת את התיבה ומחזירה את המטריה מלווה במבט אוהב וסוגרת. משם בצעדי ריקוד היתה הולכת למטבח שניחוחות העוגה כבר מילאוהו, אורזת את העוגה בקופסת קרטון ביד אחד וביד השניה אוחזת את התיבה והולכת לעיר, לסמטה של יוספיאן.

בשנה שעברה כבר התקשתה לעמוד, המחלה אחזה בה וניכר היה שהיא מאמצת את שארית כוחותיה. בכל זאת, בבוקר אביבי אחד, כשניכר שגשמי השנה כבר ירדו עברו וריח הפרחים והירק עלה בחלון עמדה ממיטתה, העמידה סיר למלית, לשה ובללה וריח עוגות השמרים שוב מילא את חלל המטבח. היא בקשה ממנו שיקח אותה, ניכר שידעה זו הפעם האחרונה, אותות של עצב קימטו את עיניה שהביטו אל מעל הארון, הוא הזדרז, שלף את הסולם המתקפל משולי המזווה והביא את התיבה. מעולם לא שאל והיא מעולם לא הסבירה לו את פשר הטקס השנתי המוזר של המטריה.
כשהגיעו לעיר שוטטו קצת ברחובות הסמוכים למצוא חניה קרובה והלכו לאיטם, שמש חמימה האירה, ויוספיאן, גם הוא גילו ניכר עליו הרים את מבטו בחיוך עייף. גבותיו הסבוכות התקדרו כשראה אותה מדדה עם המקל, כחושה והוא יצא לקראתה. בעיניים עייפות אך מאירות וביד רועדת הגישה לו את קופסת הקרטון עם העוגה.
"ממש לא היית צריכה לטרוח", אמר בגרון חנוק.
"עסקה זו עסקה" ענתה קצרות.
התיבה הועברה אחר כבוד, נלקחה אל מאחורי הדלפק והוצנעה.

עכשיו הוא לבד, היא איננה ורק הזכרון דופק על החלון יחד עם טיפות הגשם. הוא קיפל את הזכרון בעדינות, הניח בירכתי מוחו, מחה דמעה ותהה בינו לבינו מה בכלל הסיפור עם המטריה המוזרה. בכי תינוק מאחת הדירות ונביחות מרוחקות הסיחו את דעתו לשמחתו.

שבוע עבר, הוא יושב בסלון, בכורסא המהוהה, הנוחה ששנים של ישיבה ריככו מעיין בעיתון, על השולחן כוס תה וצלוחית עוגיות, נקישות בדלת, העוזרת שבדיוק עמלה במטבח קראה "רק רגע" רחצה את ידיה והלכה לדלת.
"מי שם?" שאלה
קול רועד ולא ברור ענה.
"את מי אתה מחפש?" שאלה. מלמול לא ברור מעבר לדלת. היא פתחה ואל הבית נכנס אדון יוספיאן. נשען על מקלו ובידו התיבה.
כנשוך נחש הוא קפץ מהספה, התה כמעט נשפך.
"שלום אדון יוספיאן" קרא בקול כבוי.
"שלום, אדון, הבאתי את התיבה עם המטריה לגברת"
"לצערי היא איננה יותר, בתחילת האביב, מעט אחרי שהחזירה את התיבה" גמגם בקול סדוק.
מר יוספיאן התנודד לרגע והתייצב שוב, על פניו חלפה ההכרה שליבו ידע אך לא רצה לאמור את שידע.
"אולי תשב קצת אדון יוספיאן?" שאל בדאגה.
"תודה, תודה", והתיישב על הספה הארוכה, את התיבה הניח על שולחן הסלון בעדינות ובזהירות.
העוזרת נחפזה עם כוס מים, שאלה אם ברצונו בתה או קפה. תה, ענה. תודה. שנים סוכר.
הם ישבו בשתיקה. שתיקה של זכרונות, של שנים, של סודות. שתיקה רועשת, כזו שלא שומעים כלום חוץ ממנה.
כשהגיע התה, ננער לפתע יוספיאן והחל לדבר.

נער הייתי כשעליתי מאירן, מפרס. קרובי משפחה לא היו לי, עברית רצוצה היתה בפי ועתיד מזהיר לא ציפה לי. חסר כל, ללא חברים או מכרים קיבלתי מיטה וחדר בשיכון ישן בפאתי ירושלים ומשם הייתי יוצא כל יום לשוטט ולחפש עבודה כדי להכניס אוכל לפי. מפעם לפעם היה מישהו שם לב לקיומי ומנסה לעזור, מזמינים לארוחה אך שום דבר לא באמת נבנה.
באחד הימים בתחילת חשון יצאתי כרגיל לחפש אולי מישהי צריכה עזרה בנשיאת סלים, נקיון הבית, טיפול בחנות ובעודי מסתובב בשוק החל לרדת גשם זלעפות, היורה. תוך דקות ספורות הייתי ספוג מים עד לשד עצמותי, מעיל לא היה לי ופינה להסתתר לא מצאתי מספיק מהר. עוד אני מביט כה וכה ומחפש איזה גגון אני רואה נערה, צעירה ממני במספר שנים כבת 15 מביטה אלי והולכת ישר לכיווני.
"למה אתה עומד בגשם?" שאלה. נבוך השפלתי מבט ולא ידעתי מה לענות.
"למה אין לך מטריה? מעיל?" המשיכה לחקור.
"כי אין לי" גמגמתי בבושה.
"קח את המטריה שלי" אמרה בתקיפות והמשיכה - " שלא תצטנן". נתנה בידי את המטריה והתעטפה במעיל. "תחזיר לי כשתהיה לך מטריה". והלכה.
"איך אמצא אותך?" קראתי אחריה. היא הסתובבה לרגע עם בת צחוק על שפתיה ואמרה "לא יודעת, סומכת עליך" ונעלמה מעבר לפינת הרחוב.
באותו ערב כשחזרתי לחדרי וקיפלתי את המטריה שמתי לב כי היא ממש לא מטריה רגילה, הידית עשויה מעץ מפוסלת ביד, סבכת הברזלים היתה ישרה ועמידה והניילון היה עבה ותפור כהלכה. על התוית היה שם הייצרן והתסבר לי שהמטרייה הזו היא תוצרת חוץ בכלל מה שהיה מאד נדיר באותם הימים. המשכתי להתגלגל מעבודה לעבודה, חסכתי שקל לשקל, את הנערה לא ידעתי איפה אמצא אך את המטריה שמרתי , תיבה עתיקה בחזית של חנות עתיקות צדה את עיניי ושמתי בה את המטריה. הלוואה שקיבלתי מהסוכנות עזרה לי ולקראת סוף הקיץ היתה ברשותי חנות קטנטנה לא רחוק ממרכז העיר. כל שעלי לעשות הוא לבחור במה לסחור. באחד הימים נקלעתי לאותה פינה בשוק בה ארע הסיפור עם הבחורה ועלה בדעתי לפתוח חנות מטריות. כל מי ששמע עיקם את פרצופו בתמיהה. חנות מטריות? איזה מין דבר זה? ומה תמכור בקיץ לאנשים? גשם?
אך אני בשלי, פתחתי את התיבה ויצרתי קשר עם יצרן המטריות. לא אין לו יבואן בישראל הוא אמר, הוא לא חושב שיש מספיק צרכנים, המטריות שלו הן באיכות מאד גבוהה ולא נראה לו שזה יצליח. לאחר הפצרות רבות הוא הואיל לשלוח מכולה אחת, קטנה, עם כמה עשרות מטריות בלבד, על אחריותי. הוא לא יקבל בחזרה כלום.
כשהגיע המכולה לנמל - קצת אחרי סוכות - לבשתי בגדי חג והלכתי לאסוף אותה.

יוספיאן השתהה, לגם קצת מהתה שהתקרר, נשען אחורנית, עצם את עיניו והמשיך בסיפור.

כשפתחתי את המכולה חשכו עיני, חלק מהמטריות היקרות היו שבורות, חלק מהאריזות נפתח וחלקן נקרעו. אך כפי שאמרתי - היבואן שלח על אחריותי וכמובן שביטוח או משהו כזה לא היה בהישג ידיי. אספתי את המטריות ועליתי לירושלים. תליתי שלט על דלת החנות "יוספיאן מטריות" סידרתי את הסחורה כמיטב יכולתי, בניתי במו ידי מעמדים למטריות וויטרינה לחלון הראווה הקטן. התיישבתי על שרפרף נמוך וחיכיתי לקונים. בימים הבאים כמעט התייאשתי. מספר קונים שנכנסו וראו את המחירים עזבו בחיפזון ואני את המחירים לא יכולתי להוריד, כזכור המטריות הללו היו מיוחדות ועלו לי בכל מה שהיה לי. ואז הגיע הגשם הראשון. אשה אמידה שחלפה ליד החנות נכנסה כדי לברוח מהגשם, כנראה הרגישה לא נעים אז למרות שעיקמה את האף קנתה אחת מהמטריות. למחרת היא חזרה וקנתה עוד שתיים. "החברות שלי לא מפסיקות להתלהב" אמרה. "המטריות הללו פשוט משהו מיוחד" השמועה עברה מפה לאוזן וכל מלאי המטריות נגמר בתוך שבועיים. הזמנתי בדחיפות מכולה נוספת, גדולה יותר. הפעם וידאתי שהמטריות ארוזות כפי שצריך ועד סוף החורף ידיי היו מלאות עבודה. עליתי על המסלול, מחשש למתחרים הסתרתי את מקור המטריות והוא שמור אצלי עד היום.
באחד הימים מעט לפני סוף החורף צדה עיני את אותה נערה, הולכת עם חברותיה ברחוב הסמוך, רצתי אליה. היא נבוכה אך הואילה לבוא איתי. הזכרתי לה את הסיפור עם המטריה וביקשתי שתמתין לי עד שאביא את המטריה מהבית. רצתי והבאתי את התיבה. כשראתה את ה"כבוד" שעשיתי למטריה התפוצצה מצחוק, הסברתי לה שלא רק את בריאותי היא הצילה אלא אף את פרנסתי. עם המטריה הוספתי לה מטריה אדומה חדשה. לקראת פסח, היא חזרה ובידה התיבה. "חשבתי" פתחה, "זה אולי ישמע לך מוזר, אבל אין לי איפה לשמור את התיבה הזו, האם תוכל לשמור אותה עבורי?" בידה היתה קופסת נייר מעלה ניחוח. "מה בקופסא?" שאלתי. "עוגת שמרים" ענתה, "רוצה לטעום?" "בשמחה" עניתי. קיבלתי את התיבה ושמרתי עליה. בקיץ נסעתי לקרובי משפחה בחו"ל ושם העברתי את הקיץ. לקראת החורף חזרתי, פתחתי שוב את החנות והנה מיד לאחר הגשם הראשון הגיעה הנערה מלווה בעלם. רציתי להוציא את התיבה אך היא רמזה לי שלא ושאלה -"אני מחפשת נעליים, ורודות עם עיטור של פילים ירוקים?" בפנים התפוצצתי מצחוק אך שמרתי על ארשת רצינית. הבחור שאיתה היה מובך. "יש לי מטריות" אמרתי, וכך התחיל הטקס אותו אתה מכיר.

השתיקה שהשתררה היתה רגועה יותר, מלטפת.
אתה מבין אמר יוספיאן, אני חב לאשתך את הכל, את המשפחה שהקמתי, את העסק שלי הכל מטוב ליבה, ראתה אותי רטוב ונתנה לי מטריה.



סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לקובישר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד