בנושא
בכרם
חדשות
 
הרימו נס על ההרים / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז כ"ו תשרי ה´תשפ"א

לשמואל אייזנברג היו שני בנים. הייתה גם בת, אבל היא נפטרה בגיל שבע משיתוק ילדים ומאז הוא סירב דיבר עליה. על הבנים, לעומת זאת, הוא לא הפסיק לספר לכל מי שרק הסכים לשמוע.

הבכור נקרא מאיר, כבר מינקותו היה חכם ונבון. כשגדל, היה הראשון בכיתתו. אחר כך גמר את הלימודים בהצטיינות יתרה.

השני נקרא יצחק, או צחי בלשון העם. תינוק שמנמן ועגלגל שצמח להיות בחור גבוה ובנוי היטב. בצבא הוסמך לקצין, ומדיו הירוקים החמיאו לעיניו היפות, היה מצטט שמואל את אשתו המנוחה.

אך מאז שסיים מאיר את לימודיו, וגם מאז שצחי עמד זקוף וגבוה וקיבל דרגות מגוהצות היטב, עברו שנים רבות. הן הותירו חותם בל יימחה בפניו הקמוטות של שמואל, בידיו הרועדות קמעא ובגוו הכפוף. בניו הקפידו להתקשר ולדרוש בשלומו, לשלוח לו מכתבים מצוירים מילדיהם הקטנים, לדאוג לכל מחסורו ופעם בחודש או חודשיים אף לבוא ולבקר אותו יחד עם נשותיהם וכל באי ביתם. ביקורים אלו, כדרכו של עולם, הסבו נחת רוח עצומה לשמואל ההולך ומזדקן. אך דבר אחד העיב על אושרו – הם אף פעם לא באו ביחד.

אחרי שסיים את לימודי התיכון בהצטיינות (את היתרה הוסיף האב הגאה מדמיונו), פנה מאיר לישיבה. משם התגלגל יחד עם חבריו לכמה שיעורים שונים, פגש אנשים חדשים, ולא חלפו שנתיים עד שהגיע להוריו עם בחורה חסודה לצדו והודעה חשובה בפיו: מצאתי דרך חדשה.

עד מהרה התברר להוריו המאושרים-אך-מופתעים שהבחורה החסודה, רחל-לאה שמה, היא בתו של הרב גולדשמידט. תחילה שאלו ההורים בעדינות מי הוא הרב המדובר, ואז הופתעו לגלות ששמעו הולך מלפניו בציבור החרדי כרב גדול ומפורסם וכאחד מגדולי המתנגדים לציונות בכלל ולארץ ישראל בפרט.

זה כאב, אין ספק, יותר משיכול היה שמואל לספר. אך לבסוף הם השלימו עם המצב. ולפחות, כך אמרה אשתו, הייתה רחל-לאה בחורה מתוקה ומלאת שמחה, שלא נרתעה מחמיה וחמותה הַצִּיוֹיִינִים. החתונה נחגגה בשמחה גדולה, והזוג הצעיר והמאושר השתלב במהרה בחסידויות הקיצוניות ביותר. על אף זאת, הם מעולם לא עזבו את משפחתו של מאיר, ושמואל ידע להעריך זאת.

צחי, לעומתו, ראה וזעם. על דבר כזה אי אפשר לעבור בשתיקה, טען בהתחלה לפני הוריו ההמומים לאחר שהודיעו לו כי אין בכוחם לשנות את המצב, והם אף מתכוונים לקבל אותו באהבה, עבר להרצות על האידיאולוגיות שלו באוזניו חבריו.

הוא משוגע, היה אומר, מדינת ישראל היא הבסיס לקיומנו! לולא היא, היינו נשרפים כולנו בתאי הגזים, ואז נראה אותו עם הספרים הכבדים שלו, היה מסיים בלעג מר.

צודק, עודדו אותו חבריו, ואז היו כולם נוסעים לקצה השני של תל אביב ושותים משהו: לפעמים מים, לפעמים מיץ תפוזים, ובדרך כלל דברים חריפים יותר. בהתחלה בלילות חמישי, ואחר כך, כשהבין צחי שאת הכיף האמיתי הוא מפספס, גם בלילות שישי הסוערים. ולא חלפו שש שנים עד שהגיע להוריו עם בחורה חמודה לצדו והודעה חשובה בפיו: מצאתי דרך חדשה.

עד מהרה התברר להוריו המאושרים-אך-מופתעים שהבחורה החמודה, ליה שמה, היא בתו של יוני אופיר. תחילה שאלו ההורים בעדינות במי מדובר, ואז הופתעו לשמוע ששמעו הולך מלפניו בצבא ההגנה לישראל כאלוף פיקוד הצפון וכגיבור ישראל, כמו גם אתאיסט גמור.

זה כאב, אין ספק, יותר משיכול היה שמואל לספר. אך לבסוף הם השלימו עם המצב. ולפחות, כך אמרה אשתו, הייתה ליה בחורה מקסימה וחברותית, שלא נרתעה מחמיה וחמותה הדתיים. החתונה נחגגה בשמחה גדולה, והזוג הצעיר והמאושר השתלב במהרה בחוגים החילוניים. על אף זאת, הם מעולם לא עזבו את משפחתו של צחי, ושמואל ידע להעריך גם את זאת.

כך חלפו להם השנים, מאיר במקומו וצחי במקומו, וכל אחד מהם אוהב עד מאוד את הוריו – בנפרד.

ויום אחד, בחופשת סוכות, נסע ירון, בנו הבכור של צחי, לבני ברק, שם פרסם סטודנט למדעי המחשב שהוא מוסר סטוק של ברווזי גומי. שלוש תחנות אחריו עלתה נערה צעירה, בת שש עשרה בערך – צעירה ממנו בפחות משנה – ואת ידה החזיק פעוט כבן ארבע, ששתי פאות עבותות משתלשלות מצידי פניו. בידו הוא אחז דגלון מצויר, עליו נראה ספר תורה וחסידים רוקדים. ירון ציין לעצמו בשעשוע את האדיקות בה החזיק הילד את הדגל; כאילו יום העצמאות עכשיו. הנערה והפעוט התיישבו מאחורי ירון.

באמצע הנסיעה נרדם הילדון. הדגל נשמט מידיו היישר אל שלולית רטיבות קטנה מתחת למושבו של ירון, שם טפטף בקבוק המים שלו במשך כל הנסיעה מבלי ששם לב. הפעוט התעורר מיד ופרץ בצרחות. ירון האזין בעניין איך מנסה הנערה להרגיע אותו בשפה גרונית כלשהי, במילים זרות לאוזניו – אידיש? אך הפעוט סירב להירגע. הדגל היפה שלו הפך לסמרטוט נוטף מים, ועולמו הקטן חרב עליו.

"דאס איז חילול השם," נזפה בו הנערה. הפעוט התעלם ממחאותיה באותה אדיקות בה ילדים קטנים תובעים את הבלתי אפשרי. "די פאָן! די פאָן!"

ירון הביט בתיקו, ממנו השתלשל מחזיק מפתחות של דגל ישראל, אותו נשא בגאווה. אולי זה ישתיק את הילד הקטן, הוא חשב לעצמו, ובלי להסס הסתובב לאחור.

"סליחה?"

הנערה הרימה אליו את עיניה.

"את מבינה עברית?"

"כן," היא ענתה.

"אולי זה ירגיע אותו?" אמר ירון והושיט לה את הבד הקטנטן, התפור כחול-לבן.

הנערה השפילה מבט. "תודה רבה, אבל..." היא התחילה לומר, באותו רגע שבו הפסיק הקטן לבכות. "וואס איז?" הוא אמר בקול צרוד מעט, והרים את ידו לקחת את הדגל.

הנערה העיפה בירון מבט כעוס מעט. "דוויד-חיים! ניין!" היא גערה בילד בשפתם המשונה. אך כעבור רגע, כשהילד שרבב את שפתו במבט אומלל, ראה ירון שהיא תעדיף כל דבר ובלבד שיפסיק לבכות.

"תודה," היא אמרה לו בקריות מסוימת. אבל סקרנותו של ירון לא באה על סיפוקה, והוא הצביע על הדגל הרטוב שבידיה. "אפשר?"

"את זה?" היא שאלה בהפתעה, "דוויד-חיים, דו שטימען?"

"יא," אמר דוד-חיים בחוסר תשומת לב, מרוכז בשלל החדש שלו. הנערה הושיטה לירון את הדגל, המחובר עדיין למקל עץ, כשהיא אוחזת בו בקצות אצבעותיה. "תודה," אמר ירון הנלהב, וחזר למושבו. הוא בחן את הדגל בעניין: מצדו השני, כך הסתבר, היו שתי אותיות גדולות, "כ" ו"ת", שירון תהה על משמעותן; ציור של יונה, של סוכה ושל לימון גדול, של שופר ושל ילד חבוש כיפה רוקד. הציור כולו היה צבוע באגרסיביות ילדותית. ירון הפך אותו שוב, ואז דחף לתיקו. למחרת, כשסידר את ברווזי הגומי בחדרו, הוא הניח את הדגל שהתייבש בינתיים על מדף צדדי בחדרו, מזכרת מהילד הקטן והשפה המוזרה, וגמר אומר להראות אותו לסבו. הסיפור בטח יעניין אותו, הוא חשב, אני אקפוץ אליו בימים הקרובים.

בבני ברק, חזרה הנערה יחד עם דוד-חיים, האחיין שלה, מביקור אצל סבא שלה וסבא רבא שלו. הוא הביא את הדגל כדי להתגאות בפניהם ביצירה שהכין בתלמוד התורה לכבוד שמחת תורה, "ואני ארקוד על הכתפיים של אבא," הוא סיפר בגאווה, וברכי תרגמה לסב הגאה. כשיצאו, נשק שמואל לראשו ובירך אותו שיזכה לשמוח עם התורה עוד שנים רבות וארוכות, ודוד-חיים הקטן אמר "וגם אתה!" הם חזרו באוטובוס, כי ברכב החבוט של הוריה של ברכי לא היה מקום גם לאחיין המתוק. בדרך נהרס הדגל, אבל דוד-חיים נכנס הביתה בשמחה כשהוא מנופף בפיסת בד כחולה ולבנה. "טאטע! פאן!"

למרבה שמחתה של ברכי, אחיה הגדול היה עסוק בתינוקת שלו מכדי לשים לב מה בדיוק מחזיק הילד. ואז כבר קראה אמה לכולם לאכול ארוחת ערב, ופיסת הבד הונחה בין שאר חפציו של דוד-חיים, ונשארה שם.

שלושה ימים אחר כך צעד ירון אל סבו, ובידו הדגלון. היה זה ערב שמחת תורה, ועל פניו חלפו כמה אנשים בחולצות לבנות, ואיתם ילדים אוחזים בובות בצורות משונות. צחי עודד את בנו ללכת לסבא, שיושב בביתו לבד ואינו יכול לצאת אל בית הכנסת. "לך, תשמח אותו," הוא הציע, "ספר לו מה קורה איתך, איך הלימודים, תגיד לו שהזמינו אותך למיונים במודיעין, אתה יודע כמה סבא שלך מעריך את הצבא." הוא לא הראה לאביו את הדגל.

הבית היה מואר ונעים כשירון נכנס. שמואל קיבל את פניו בשמחה, ואותת לו להמתין מעט עד שיסיים את תפילות החג. ירון הסיט את מבטו במבוכה כשראה אותו מתנדנד על ספר ישן ודהוי. אחר כך הם פטפטו קצת, על הא ועל דא, ואז נזכר ירון בדגל שבכיסו, והוציא אותו. הוא גולל בפני סבא את הסיפור, ושמואל צמצם את עינו והביט בדגל, ואז נענע בראשו בספקנות. דגלים כאלה מחולקים בוודאי בעשרות גנים, הוא אמר לעצמו.

"אתה יודע מה זה?" שאל שמואל, "זה דגל של שמחת תורה. בזמן ההקפות, אה, אתה יודע מה זה הקפות? שמסתובבים בבית הכנסת? אז הילדים מחזיקים דגלים כאלה." עיניו נצנצו בשובבות. "ירוני, מה אתה אומר שנרקוד קצת?"

ירון היה ילד מחונך. מה שסבא אומר, הוא עושה. ולכן, אחרי שנשלח לקחת מחדר פנימי חולצה לבנה (הייתה פעם של אבא שלך, כשהיה בגילך, אתה יודע?) והניח על שולחן הסלון ספר תנ"ך גדול ובלוי, הוא אחז בידו של סבו הזקן ויחד הם חגו מסביב לשולחן, כששמואל מקריא משפטים מתוך הסידור וירון מנופף בדגלון ומרגיש גאה ומטופש.

ובאותו זמן ממש, בבית הכנסת הגדול והמפואר, מול הבימה עליה נאמרו דרשות חוצבות-להבות כנגד מדינת ישראל, רקד מאיר בכל כוחו. הוא פיזז כנער לפני ספרי התורה הרבים, ועל כתפיו נכדו הבכור, דוד-חיים, שבידו הקמוצה הוא מחזיק את הדגל שקיבל מהנער נטול הפאות והכיפה באוטובוס. לכל הילדים סביבו היו דגלים צבעוניים וחגיגיים, ולו רק חתיכת בד מסתורית: אבל איש לא ראה אותה, איש שלא שמע עליה, ורק ברכי הביטה בו מעזרת הנשים ושאלה את עצמה מה, למען ד', קורה כאן, ומתי כבר תגיע הגאולה.



חרדים ציונות שמחת תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו תשרי ה´תשפ"א  
כיף לראות עוד יצירות שלך פה!
ומה עוד אני חושב:

א. זה ממש קולח וכיפי. את משלבת נהדר בין תפאורה ועלילה. היידיש ["אידיש" זה כי להוציא את ירון מנותק?] ממש צובעת את השיחה ההיא בצורה יפה. תכף ואני כבר מתחיל לזהות פה סגנון פרוזה.
ב. מתלבט מאוד אם התבניתיות שהתחילה להכנס כאן באמצע בהשוואת הדרכים שאימצו לעצמם האחים לא היתה, ובכן, תבניתית מדי. מה את מנסה להשיג בזה? זה מחדד את הפער ביניהם? זה מחדד את העולם המורכב של שמואל? אוקי, דתי לאומי שהוא גם וגם וזו הגאולה. זה כאילו פשיטא קצת, לא? המסר לכאורה ידוע בכר בשלב מוקדם יחיסת. יש לזה תרומה נוספת בעינייך? אני עדיין מנסה להבין.
ג. ציפיתי שתגרמי להם להבין שהם קשורים, ושמחתי לגלות שזה לא קרה. אם הם היו מגלים שהם בני דודים נניח, זה היה עלול להיות קלישאתי מדי. ככה טוב.
ד. רוצה לנסות להמליץ, גם בעקבות היצירה הזו וגם בכללי אחרי שאני רואה פה דברים שאת כותבת, לעשות פיילוטים לאט לאט של פסקאות ארוכות. לפעמים שלוש או ארבע כאלו לאורך פרוזה יכולות להיטיב ולרבד קצת את היכולת שלך להכניס מסר מעניין יותר.
ה. ויאללה, הקול שלך מעניין. תמשיכי להשמיע אותו, גם בתגובות מעמיקות שאני בטוח שאת מסוגלת להעניק פה בביכו
כ"ז תשרי ה´תשפ"א  
קודם כל, כמה תרגומים - פאן הוא דגל, דו שטימען זה מסכים, וניין זה לא. קרדיט לגוגל תרגום. אמנם אני בדיליי עם לוח השנה, אבל הדגלים של האחים הקטנים שלי עוד מפוזרים ברחבי הבית ונותנים לי השראות ספונטניות:)
וצפור, תודה רבה על התגובות המפרגנות כאן ובכלל!
מטרת ההקבלה הייתה בעיקר להראות ששני התהליכים שעברו האחים הם, בבסיסו של דבר, זהים (גם אם הפוכים). יכול להיות שההערכה שלי לציבור הדת"ל קצת קלישאתית, אבל לא נפלתי בקלישאה אחרת אז זה בסדר;)
לגבי הפסקאות - למה אתה מתכוון כשאתה אומר פסקאות ארוכות יותר?
ושוב, תודה רבה, ביכורים הוא מקום נפלא לשתף בו.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד