בנושא
בכרם
חדשות
 
על זכרון ושכחה / מר. מתוק-מלוח
בביכורים מאז כ"ג תשרי ה´תשפ"א

תוך כדי צחצוח השיניים של בוקר אני בוהה בפנים שמשתקפות מולי במראה וכבר לא מזהה את עצמי. לא מזהה את הפנים חרושות הקמטים, השיער הלבן הדליל והעיניים שכבר קצת מתקשות להתמקד. ולפתע צצה בי מחשבה, כמו חיכתה עד כה בשולי מוחי ועכשיו מצאה לה פתח להשתחל. 'אני לא יכול לשאת את זה עוד', אני אומר בקול רם, וההד החוזר אליי מקירות חדר האמבט מעוות את קולי. אני רואה ליד הכיור טוש שחור, וממהר להרים אותו ולרשום על ידי לפני שהמחשבה תחמוק ממני שוב אל מרתפי השכחה. 'תסיים את זה כבר' רשום על כף ידי באותיות גדולות ורועדות, ואני מחייך חיוך מרוצה.

**

כשאני יוצא מהמקלחת אני רואה כתמים שחורים בצורת אותיות דהויות על כף ידי ואני מנסה להיזכר מה רשמתי שם. משאני לא מצליח, אני מושך בכתפי ומשפשף את כף ידי עם המגבת והכתמים נעלמים. אם זה היה חשוב אני מניח שהייתי רושם את זה חכם יותר. אני מתלבש ויוצא לסיבוב ההליכה היומי שלי, לחלץ קצת עצמות.

**

'היי דור!' אני מסתובב בהפתעה ורואה נער צעיר מתקרב לעברי ומנופף בידו.

'היי. אני מכיר אותך?' אני שואל בחזרה בנימוס. הוא מריח כאילו עישן כרגע ואני מעקם את אפי בגועל.

'כן. כלומר לא. אני הנכד של בן, מהמכולת. הוא שלח אותי אליך כי אתה מסתובב פה כבר רבע שעה במעגלים ובוהה בעצים. אתה צריך עזרה?'

'לא, אבל תודה. אני רק אלך עכשיו הבייתה..' קולי גווע כשאני מביט סביב ורואה שאני לא באמת זוכר איפה אני נמצא.

הוא מחייך חיוך מבין. 'רוצה שאני אלווה אותך הביתה?' אני מהנהן בהכרת תודה. אני מתחיל לצעוד אבל רגע לאחר מכן הנער תופס בעדינות בידי. 'הצד השני'. אנחנו הולכים לכיוון הצד השני, והנער הולך בביטחון כאילו כבר עשה את הדרך הזו לא מעט פעמים. כשהגענו אל הבית הוא מוציא מכיסו צרור מפתחות ופותח את הדלת.

אני כבר מבולבל לגמרי, תחושה שרק מתגברת כשהנער צועד פנימה בביטחון, פותח את המקרר, מוציא קופסת אוכל ומכניס אותה למיקרוגל. 'איך יש לך-' אני מתחיל לשאול אבל הוא רק מחייך.

'להתראות סבא', הוא אומר, עדיין עם חיוך, וסוגר את הדלת מאחוריו.

**

הצפצוף של המיקרוגל מעיר אותי משרעפיי. אני מתנער, בכלל לא זוכר שהכנסתי אוכל לחימום. לא נורא. אני מוציא את הקופסה עם מגבת על מנת לא לקבל כוויה, ופותח אותה, נותן לאדים להתפזר. אכלתי באיטיות את האורז המלא והעדשים שהיו שם, מתענג על הטעם. לפתע שמתי לב לעובדה שאני מזיע. קיללתי את החום שגם ביום בו לא יצאתי מהבית אני ככה מזיע ואחרי שסיימתי ושטפתי את הקופסא בכיור נכנסתי למקלחת בכוונה לשטוף מעליי את הריח והתחושה הדביקה.

**

תוך כדי קילוף הבגדים המזיעים ממני אני בוהה בפנים שמשתקפות מולי במראה וכבר לא מזהה את עצמי. לא מזהה את הפנים חרושות הקמטים, השיער הלבן הדליל והעיניים שכבר קצת מתקשות להתמקד. ולפתע צצה בי מחשבה, כמו חיכתה עד כה בשולי מוחי ועכשיו מצאה לה פתח להשתחל. 'אני לא יכול לשאת את זה עוד', אני אומר בקול רם, וההד החוזר אליי מקירות חדר האמבט מעוות את קולי. אני רואה ליד הכיור טוש שחור, וממהר להרים אותו ולרשום על ידי לפני שהמחשבה תחמוק ממני שוב אל מרתפי השכחה. 'תסיים את זה כבר' רשום על כף ידי באותיות גדולות ורועדות, ואני מחייך חיוך מרוצה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות למר. מתוק-מלוח
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג תשרי ה´תשפ"א  
וכ"כ כ"כ עצוב. אני אוהב את התיוג של הדבר הזה כ"קטע", ובייחוד את העובדה שהחלוקה הפנימית שלו לפסקאות תורמת מאוד לתחושת הניתוק שבין הסיטואציות השונות. קצת לשים אותנו בנעליים שלו. [לעולם אי אפשר באמת להכנס לנעליים של אדם דימנטי אם אתה לא כזה, אבל יש כאן הרבה תסכול והרבה השלמה מרירה שעוזרים לגשר על הפער].
שמרתי לעצמי. תודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד