בנושא
בכרם
חדשות
 
ושמה לא / hhm
בביכורים מאז כ"א תשרי ה´תשפ"א

"...הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:"

(דברים ל"ד)

הדס חוזרת הביתה מיום עבודה ארוך. רגליה כבדות, היא שכחה למלא את בקבוק המים הקטן שלה כשיצאה מהמשרד, וכולה תקווה שיצחק לא גמר את הקנקן שבמקרר. כל החניות היו תפוסות, והיא נאלצה להרחיק עד רחוב היסמין כדי למצוא מנוחה לגלגליה. תוך כדי הליכה היא כבר מתכננת את היום הבא: צריך להגיש את הטפסים למיכל, ולהכניס את כל הנתונים לקובץ מסודר, יש ערימה של מזכרים ליד השולחן שלה והיא אפילו לא קראה אותם עדיין, צריך לזכור לשלוח אישור מביטוח לאומי וצריך להוציא ליצחק מרשם לטיפות העיניים שלו, צריך להעמיד סיר של קציצות לשבת, צריך להתקשר לדניאלה, וצריך וצריך וצריך...

השמש כבר כמעט שקעה, אבל האוויר עדיין חם ואביך. אישה דקת גו, שיערה הארוך מכוסה במטפחת מוקפדת, בגדיה מסודרים היטב, האיפור הקל שעל פניה מושלם, שוקלת לקצר את דרכה ולעבור בגן המשחקים ההומה. בהחלטה של רגע היא נכנסת מבעד לגדר הנמוכה, מהדקת שפתיים ומאיצה את צעדיה. אם עייפה או שתיים מסיבות אליה מבט, השאר עמוסות מכדי לראות אותה בכלל. ילדים מטפסים על ברכיהן, מושכים בשרווליהן, בוכים להן; והן שולחות מבט מלא קנאה אל עבר הצעירה הזו, בת גילן, שבעלה שומר על הילדים בבית בעוד היא יוצאת אל העולם הגדול.

לו רק היו יודעות, חושבת לעצמה הדס.

היא שונאת את גן המשחקים הזה, שונאת אותו בלהט מר. שונאת לעבור בו בדרך אל הבית הנוצץ שלה, הנקי והיפה, שאפשר לשים בו פסלוני חרסינה במדפים נמוכים ואין טביעות אצבעות קטנות ודביקות על החלון.

הדס דוחפת את דלת הבניין בכוח מופרז, וממתינה בחוסר סבלנות למעלית. היא יודעת, בירכתי מוחה, שנשים אחרות היו עולות במדרגות. צריך לחזור למשקל המקור, הייתה אומרת אחותה הקטנה ומביטה בחיבה על ארבעת ילדיה. מה לא הייתי נותנת בשביל המשקל העודף הזה, לוחשת הדס בתוכה, אתן יודעות כמה משקל יש על ליבי?

בבית מחכה יצחק, כמו כל יום. הוא מילא את הקנקן מחדש במים, אבל הדס לא פנויה לאהוב אותו, האהבה שלה ריקה. והוא, כרגיל, רואה הכל. בשלושה משפטים היא אומרת לו: נכנסתי לגינה, ילד נפל וצרח אמא, אני רוצה גם.

ויצחק שותק, שותק כי אין לו מה לומר, כי הוא רוצה יותר ממנה אפילו, ובשני משפטים הוא מספר לה: הבן של מתן חולה, בא איתו לעבודה היום.

ושניהם שותקים, כי לשניהם אין מה לומר, ושניהם שולחים מבט לעבר החלון במטבח, שממנו עולים קולות הילדים המשחקים וממלאים את הבית בריח של כמיהה. והדס קמה וסוגרת את החלון, אבל נשענת עליו קצת והמבט שלה נמשך רחוק אל השמיים, ויצחק נעמד לידה ושניהם מאוגדים בחלום שאפשר לראות, אבל לא להיות.



אמהות וזאת הברכה כמיהה עקרות פרשת השבוע

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג תשרי ה´תשפ"א  
מהדהדת יפה את המטען של הפסוק המקורי ושל השימוש [השונה אמנם, אך הקרוב] שעשתה בו אחרי זה רחל, ואני חושב שזה מוצלח. בכלל, זה קטע חזק שנהניתי מאוד לקרוא.
אני רק תהייה על יחסי הרמיזה-אמירה פה [ואני מדגיש את מה שכבר אמרתי לך בעבר, שאני מגיב פה ומעלה את תהייותי על הכתב דווקא בגלל ההערכה שלי ליצירות שלך שהולכות ומתווספות לכדי איזה מבט על מסודר]. יכול להיות שאפשר יותר לרמוז? נגיד, הכותרת לבדה כבר השאירה לי את הציפייה לאיזה "עצב נבו" כלשונה של רחל. גם ההתחלה. אפילו השורה "לו רק היו יודעות..." עוד היתה בקריאה שלי חלק מהמתכון הרמוז יותר, וזה היה יפה מאוד. שלושת הפסקאות הקצרות שבאו אחריו היו קצת יותר מדי "מגלות" לטעמי. אמנם הן תורמות הרבה מאוד להמחשת הכאב, משרטטות את מגוון המעגלים בהם הוא נוגע, אבל גם לטעמי קצת שמות מדי על השולחן. כמו בשיחה ביניהם, לפעמים מספיק בעיקר לשתוק. להסתפק במשפט אחד קצרצר שאומר הכל.
כמובן שזו מחשבה מנקודת המבט שלי. דעתך ושיפוטך בעניין הם עצמאיים, ואני מוצא חן רב גם באופן הזה שבחרת לכתוב.
עוד לומר, שהשימוש במגוון עשיר ורחב של פעלים ושל מילות תואר הופך את הסיפור לחי ותוסס. זה מתחיל להתחבר לי אצלך כבר לכדי סגנון, וזה יפה ממש.
ולהמשיך לשתף אותנו, כן?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד