"...הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:"

(דברים ל"ד)

הדס חוזרת הביתה מיום עבודה ארוך. רגליה כבדות, היא שכחה למלא את בקבוק המים הקטן שלה כשיצאה מהמשרד, וכולה תקווה שיצחק לא גמר את הקנקן שבמקרר. כל החניות היו תפוסות, והיא נאלצה להרחיק עד רחוב היסמין כדי למצוא מנוחה לגלגליה. תוך כדי הליכה היא כבר מתכננת את היום הבא: צריך להגיש את הטפסים למיכל, ולהכניס את כל הנתונים לקובץ מסודר, יש ערימה של מזכרים ליד השולחן שלה והיא אפילו לא קראה אותם עדיין, צריך לזכור לשלוח אישור מביטוח לאומי וצריך להוציא ליצחק מרשם לטיפות העיניים שלו, צריך להעמיד סיר של קציצות לשבת, צריך להתקשר לדניאלה, וצריך וצריך וצריך...

השמש כבר כמעט שקעה, אבל האוויר עדיין חם ואביך. אישה דקת גו, שיערה הארוך מכוסה במטפחת מוקפדת, בגדיה מסודרים היטב, האיפור הקל שעל פניה מושלם, שוקלת לקצר את דרכה ולעבור בגן המשחקים ההומה. בהחלטה של רגע היא נכנסת מבעד לגדר הנמוכה, מהדקת שפתיים ומאיצה את צעדיה. אם עייפה או שתיים מסיבות אליה מבט, השאר עמוסות מכדי לראות אותה בכלל. ילדים מטפסים על ברכיהן, מושכים בשרווליהן, בוכים להן; והן שולחות מבט מלא קנאה אל עבר הצעירה הזו, בת גילן, שבעלה שומר על הילדים בבית בעוד היא יוצאת אל העולם הגדול.

לו רק היו יודעות, חושבת לעצמה הדס.

היא שונאת את גן המשחקים הזה, שונאת אותו בלהט מר. שונאת לעבור בו בדרך אל הבית הנוצץ שלה, הנקי והיפה, שאפשר לשים בו פסלוני חרסינה במדפים נמוכים ואין טביעות אצבעות קטנות ודביקות על החלון.

הדס דוחפת את דלת הבניין בכוח מופרז, וממתינה בחוסר סבלנות למעלית. היא יודעת, בירכתי מוחה, שנשים אחרות היו עולות במדרגות. צריך לחזור למשקל המקור, הייתה אומרת אחותה הקטנה ומביטה בחיבה על ארבעת ילדיה. מה לא הייתי נותנת בשביל המשקל העודף הזה, לוחשת הדס בתוכה, אתן יודעות כמה משקל יש על ליבי?

בבית מחכה יצחק, כמו כל יום. הוא מילא את הקנקן מחדש במים, אבל הדס לא פנויה לאהוב אותו, האהבה שלה ריקה. והוא, כרגיל, רואה הכל. בשלושה משפטים היא אומרת לו: נכנסתי לגינה, ילד נפל וצרח אמא, אני רוצה גם.

ויצחק שותק, שותק כי אין לו מה לומר, כי הוא רוצה יותר ממנה אפילו, ובשני משפטים הוא מספר לה: הבן של מתן חולה, בא איתו לעבודה היום.

ושניהם שותקים, כי לשניהם אין מה לומר, ושניהם שולחים מבט לעבר החלון במטבח, שממנו עולים קולות הילדים המשחקים וממלאים את הבית בריח של כמיהה. והדס קמה וסוגרת את החלון, אבל נשענת עליו קצת והמבט שלה נמשך רחוק אל השמיים, ויצחק נעמד לידה ושניהם מאוגדים בחלום שאפשר לראות, אבל לא להיות.