בנושא
בכרם
חדשות
 
תהום / מר. מתוק-מלוח
בביכורים מאז י"א תשרי ה´תשפ"א

בתור אחד שקרא קצת ניטשה, הוא לא ממש היה מופתע כשהתהום בה התבונן פערה את עיניה והביטה בו בחזרה. מצד שני, הוא כן היה מופתע כשהיא דיברה אליו. 

'אתה בא לפה הרבה?' שאלה. הוא לא ידע איך הוא בכלל שומע אותה, כיוון שלא היה לה פה. ובכל זאת, הוא שמע את קולה עמוק בגופו, מהדהד בישותו.

מוחו קפא וכל שהצליח למלמל בתשובה היה, 'יש לך עיניים יפות.' מה שגם היה נכון. הוא לא הצליח להבין איזה צבע הוא רואה, רק ידע שהוא מהופנט למראה.

שתיקה קצרה השתררה, ואז עיניה מצמצו באיטיות. 'אני מניחה ששנינו יצאנו קלישיאתיים מהסוג גרוע ביותר, לא ככה?' הוא הנהן בהסכמה.

הוא הגיע לצוק הזה כל יום בשבועות האחרונים, מחפש דבר לא ידוע אליו התגעגע. הוא חש כמיהה עזה לאין סוף, ובצוק הזה הוא חש קצת יותר קרוב אל האין. במשך כל חייו הוא תמיד הרגיש קצת בחוץ, תמיד מנותק. הוא רצה לטפס על ההרים הגבוהים, לחיות ביער מבודד. במקום זה הוא מצא עצמו חי בדירת שותפים זעירה בפרברי העיר המזוהמים בניסיון להרוויח כמה גרושים. הוא חי כמו סהרורי עד שלפני מספר שבועות מצא את המקום הזה. צוק בודד ונישא מעל הים הזועף, שנשבר בשאון על מרגלות הצוק. הוא הרגיש כמו בבית.

'אתה לא נראה לי אובדני', אמרה התהום בניסיון מחודש להחיות את השיחה. 'אז אתה בטח מהסוג השני. אתה אבוד.'

'כן. גם את מרגישה את הלבד הזה שמכרסם בעומק המהות, שלא עוזב לרגע, שרק תופס אותך ולא מרפה?'

עיניה ברקו בשעשוע. 'אני? אני בסך הכל תהום. אני רק מקבלת אליי את כל אלה שמאסו בצד השני של ההר.'

הוא טלטל את רגליו באוויר. 'מה זאת אומרת מקבלת?'

'תחשוב עליי בתור חיבוק. קיבלת פעם חיבוק טוב? שהרגשת בו בטוח ומוגן ואהוב וחשת שהוא לעולם לא ייגמר? אז זאת אני. אני בעצם החיבוק הסופי. כשאתה אבוד או אובדני ואתה מגיע אליי, אני אחבק אותך חזק ואנחם אותך ואוהב אותך ללא תנאי.'

'ומה את מקבלת בתמורה?'

'בתמורה?' היא צחקה. 'למה שאקבל משהו בתמורה? ומה כבר יש לך לתת לי? התנאי היחיד הוא שכדי לבוא אליי אתה חייב להיות בטוח בעצמך ובזה עד הסוף. כי לא תוכל לעזוב.'

הוא בהה אל המים הגועשים מתחתיו, אל הסלעים המשוננים שבקעו מהם והצביעו בהתרסה אל השמיים, אליו.

'אתה חושב על זה, נכון?' קולה היה עדין. 'על לבוא אליי לקבל חיבוק.' הוא הנהן בגרון חנוק. 'אז בא נחשוב על זה רגע. יש לך משפחה?'

'כן.'

'ואתה אוהב אותם?'

'כן.'

'אז למה שתעשה להם את זה?'

'אני.. אני לא רוצה לפגוע בהם. אבל פשוט ממש קשה לי.' הוא קלט לפתע איך הוא נשמע. 'באמת קשה לי.' התגונן. 'אני לא מתרץ תירוצים.'

'אני יודעת שלא.' לפתע הוא חש אתה לידו. אבל כמו את הקול שלה, הוא לא ממש ראה אותה, הוא פשוט ידע שהיא שם. והיה משהו מנחם בנוכחות שלה. 'אני יודעת שקשה לך, וכואב ובודד. אבל החיים לא כאלה רעים. פשוט.. אתה צריך להסתכל באמת. תראה כמה יש לך. כמה חברים, כמה המשפחה שלך אוהבת אותך.'

'אני יודע את כל זה. אבל..' קולו גווע.

'אני מבינה כמה שזה קשה לך. אבל אני בטוחה שאתה תצליח להישאר ולהנות ולאהוב ולחוות את החיים. אני מאמינה בך.'

הוא הרגיש איך הוא מתחיל להרגיש טוב יותר. היא באמת האמינה בו. 'יש אולי מצב..' הוא היסס, ואז אזר אומץ. 'אני יכול אולי לקבל חיבוק?'

'בטח. תעצום עיניים.' הוא עצם את עיניו, ואז היא חיבקה אותו. הוא לא הרגיש ידיים שעוטפות אותו, אלא חש כאילו הוא טובע באהבה כלפיו. אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, היא עזבה אותו באיטיות, והוא ניסה להיאחז כמה שיותר בתחושה.

'זה היה מדהים', אמר בקול צרוד, והוא חש איך היא קורנת משמחה.

'אני שמחה שאהבת,' אמרה בביישנות. 'אז אתה הולך עכשיו ומתחיל לחיות כמו שצריך?' עודדה אותו.

'תודה רבה,' אמר ונעמד. 'בחיים לא אשכח אותך'. הוא התחיל לפסוע באיטיות במורד הגבעה, ולשם שינוי לא הביט לאחור.





© כל הזכויות ליצירה שמורות למר. מתוק-מלוח
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד