בנושא
בכרם
חדשות
 
האדרת והאמונה / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז ב´ תשרי ה´תשפ"א

"הָאַדֶּרֶת וְהָאֱמוּנָה לְחַי עוֹלָמִים"

~תפילת יום כיפור

בשיחת הטלפון השבועית שלהן סיפרה לה אמונה שהיא שמעה שיעור מדהים ומעכשיו היא החליטה להקפיד על שרוול שמכסה את המרפק. אדרת משום מה נזכרה בזה עכשיו, מול קולבי החולצות העמוסים בקולקציית הקיץ. הכחולה הכהה מצאה חן בעיניה; כמו שהיא אוהבת, עם צווארון וי. רק אלה נוחות לה. זו ספציפית קצת קצרה, אפילו בשבילה, אבל היא ממש צריכה אחת כזו.

מעניין מה תגיד עליה אמונה, היא חשבה לעצמה. כבר שנתיים מאז שהיא התחילה להסתובב עם חולצות קצרות. מאז אמצע כיתה י"א, בתוך התקופה הסוערת ההיא שסבתא נפטרה ויקיר נפרד ממנה והקשר שלה עם אלוהים התפורר. להורים שלה היה קשה לקבל את הבת שלהם, שפתאום התחילה ללכת עם טישרטים וחצאיות שלא ממש מכסות את הברך. כשהוויכוחים והצעקות הגדישו את הסאה, היא הייתה נמלטת בוכייה אל אמונה. אמונה אף פעם לא שפטה אותה.

פעם הן לא היו כאלה שונות, היא הרהרה לעצמה. משפחות דומות סך הכל, שכנות מגיל אפס, אותו גן ואותם סיפורים של הגננת דבורה, אותו בית ספר יסודי ומסיבת בת מצווה ושיעורי חינוך של המורה תמר. פעם אפילו חשבו שהן אחיות.

אבל אז אדרת נרשמה לאולפנית האזורית, הזו שרוב השכבה הלכה אליה, ואמונה החליטה ללכת דווקא לאולפנה הדוסית עם הפנימייה שצריך לקום בחמש וחצי לפנות בוקר כדי להגיע אליה. ומאז – כמה דרמטי, היא חשבה לעצמה והוציאה את הקולב משורת החולצות – נפרדו דרכיהן. בום.

הן עדיין נשארו החברות הכי טובות. אי אפשר למחוק חברות של ארבע עשרה שנה ברגע. ואדרת למדה להכיר את החברות החדשות של אמונה, ואמונה המשיכה לבוא לפעולות של הסניף ואפילו נכנסה להדרכה ולגמרי נשארה בנוער של היישוב; ובכל זאת. זה היה אחר.

ועכשיו? שאלה את עצמה אדרת בעודה מורידה מהקולב את החולצה, אנחנו עדיין חברות הכי טובות. למרות שאני קצת מתנדנדת עם הדת ורבה עם אלוהים כל שני וחמישי, ואמונה עושה שירות בבית ספר יסודי פלוס מדרשה פלוס תכניות ערב פלוס אין לה חיים מרוב חצאיות ארוכות ושיעורי תורה.

קשה לך עם זה? היא תחקרה את עצמה, מניחה את החולצה על גופה ובוחנת את עצמה במראה הגדולה, אולי. לפעמים אני מרגישה שהתרחקנו מדי. כאילו פעם היינו שכפול, כמו בדפים שהייתה מחלקת המורה תמר, ואני נקרעתי פה והיא קצת התקמטה שם ואנחנו כבר ממש לא אותו הדבר. עדיין דומות, עדיין בבסיס קשורות אחת לשנייה בקשר בל יינתק, ובכל זאת שונות.

אדרת היססה לרגע. החולצה יפה. היא תהיה מושלמת עם שרשרת הטורקיז שקנה לה יובל ליום ההולדת. אבל... משהו לא הרגיש לה נכון. מבלי משים היא שפשפה את זרועותיה, שעטו סוודר דק בגלל הצינה האביבית שבחוץ. פיסה משיעורים חוזרים ונשנים על צניעות ריחפה במוחה.

את ממש לא הולכת להפסיק ללבוש חולצות קצרות, אמר קול קטן במוחה, כן? המון אומרים שאין עם זה בעיה. אפילו אמא כבר נכנעה לך. וכל השבט יצחק עלייך, כלומר, כל השבט חוץ מאמונה.

אני לא הולכת להפסיק, היא ענתה לעצמה. אבל זו לא.

אדרת הניחה אותה בחזרה על המדף ויצאה מהחנות, ממוללת את שרוולה ושקועה במחשבות. באותה שיחה סיפרה לה אמונה שנעמי, רכזת השירות שלה, הציעה לה לצאת עם מתניה, אחיין שלה.

אני לא יודעת עם זה מתאים לי עדיין, אמרה לה אז אמונה. אני רק בת תשע עשרה.

המון חברות שלך כבר יוצאות, העירה אדרת. תהילה כבר התחתנה. באולפנה שלך זה מקובל יותר, נכון? היא הניחה את הפלאפון בין כתפה לאוזנה ונאבקה עם הברז החלוד בדירת השירות שלה.

אמונה הסכימה. אבל אני מרגישה אחרת, בקושי סיימתי שנת שירות. את מרגישה מוכנה להתחתן עם יובל?

אדרת הסמיקה. מה, לא, מה פתאום, אנחנו יוצאים פחות משבעה חודשים, למה נראה לך, ובכלל, הוא רק התגייס.

לזה אני מתכוונת, נאנחה אמונה, אם אני אפגש איתו יצפו ממני להחליט תוך חודשיים אם כן או לא. ומתניה ההוא עוד לא התגייס, הוא בישיבה גבוהה, אם זה כן אז אני אשאר בסוף אישה של חייל בסדיר עם שני תינוקות והריון מתקדם. אני יודעת איך זה עובד. קצת לא מתאים לי הסיפור הזה, היא נאנחה שוב. נראה לי שאני אגיד לה שבינתיים לא.

באותו הרגע אדרת הייתה טרודה מכדי לשים לב לנימה הדקה שנשזרה בקולה. יכול להיות שגם לאמונה קשה לפעמים? שגם היא מסתכלת על החצאיות שלה (שאורכן כפול מחצאיותיה של אדרת) ורוטנת? אולי גם לה מתחשק מדי פעם למרוד, להשליך הכל, לנסוע רחוק, לשכוח מכל מה שלימדו אותה אי פעם?

למה היא אף פעם לא מדברת איתי על זה, תהתה אדרת. אני שיתפתי אותה בכל מחשבה שעברה לי בראש על אלוהים ועל מצוות ועל דת. היא חושבת שאני לא אבין? שאנחנו במקום אחר? שאני לא יכולה להכיר את הצד שלה בסיפור? בעצם, אין לי מושג למה היא מאמינה. במה היא מאמינה. אולי היא הייתה יכולה לשכנע אותי להישאר מי שהייתי, אם היא הייתה מוכנה להסביר.

את המחשבות שלה קטע רטט קל, והיא שלפה את הפלאפון מהכיס. על הצג היה שמה של אמונה.

אדרת? אני צריכה עזרה, הייתה בקול שלה מצוקה קלה, איך לעזאזל פותחים חשבון באינסטגרם?

אדרת הייתה בטוחה שלא שמעה נכון. רועש פה בקניון, היא חשבה והצמידה את הפלאפון לאוזנה.

מה? למה את צריכה אינסטגרם? ולמה את מקללת?

כי אני רוצה, הייתה תשובתה המחוצפת מעבר לקו. רק אוזן רגישה והיכרות של תשע עשרה שנה הייתה יכולה לזהות את הרעד שהסתתר.

הכל בסדר, אמונה?

כן, נו, רק רציתי קצת לצאת, הכל פה כל כך סגור, ואני מרגישה כל כך בתוך בועה, כאילו אף פעם לא ראיתי עולם ואני לא יודעת כלום ולא מבינה כלום, ומשפיל לראות פה בנות בכיתה ו' שמבינות יותר ממני באינסטגרם וכל השטויות האלה, אני אמורה להיות בת השירות שלהן כאילו?! אז רק רציתי... הקול של אמונה רעד קלות, רק רציתי לנסות משהו אחר.

אדרת חייכה באמצע הרחוב הסואן. אני יכולה לפתוח בשבילך את העולם שלי, אם את רוצה, אבל את תפתחי בשבילי את העולם שלך.



דת חברות חזרה בתשובה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ תשרי ה´תשפ"א  
את כותבת ממש מעולה בעיניי.
והקטע עם השמות מגניב ממש
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד