בנושא
בכרם
חדשות
 
כרחם אב על בנים / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז י´ אלול ה´תש"פ

פרק ראשון


מזה חודש שקרלה, אשתו של ויורנטינו, מזכירה לו שיום נישואיהם קרב ובא. ויורנטינו לא הצטיין בחשיבה מהירה, אבל אחרי שלושים יום של תזכורות, יחד עם רמז או שניים מבתו הנשואה, הוא הבין שהיא מצפה למתנה.
מה אפשר לקנות בעיירה שכוחת אל בדרום איטליה?
זה לקח עוד יום או שניים, עד שויורנטינו נזכר בצורף היהודי הזקן, מֵרִיטִינִי שמו. בתקווה שיהיה לו מה להציע, ושויורנטינו לא יצטרך להוציא יותר מדי מטבעות מארנקו המדולדל, הוא חמק מהבית בשעת לילה מאוחרת והלך אל רחוב היהודים.
הרחוב היה חשוך במיוחד כשדפק ויורנטינו פעם ופעמיים, לא הייתה תשובה. הוא ניסה בשלישית: מריטיני אלמן, זקן נרגן החי ערירי לבדו, ייתכן שלא שמע את דפיקותיו.
לבסוף התייאש ויורנטינו. היהודים האלה, אי אפשר לסמוך עליהם. הוא רצה להאמין שאשתו לא תתאכזב אם יקנה לה בד חדש או סלסילת תפירה. אחרי הכל, היא לעולם לא תדע שהוא חיפש תכשיט, נכון?
***
בנימין מריטיני הציץ בזעף מחלון ביתו על האיש המתרחק. גוי, יש לשער. אף יהודי שפוי בדעתו לא יעז לבוא ולדפוק בשעה מאוחרת שכזו, ארבעה ימים לפני ראש השנה. וכי אין מחר סליחות, שאדם יכול להרשות לעצמו להישאר ער בשעות שכאלו?
ואדם רגיל, מילא. קחו כדוגמה את יעקב, בנו של אלברטו הקצב, מסתובב לא בשעות-לא-שעות מחוץ לרחובם המוגן. ומה הפלא, כשאמו מתלבשת בצבעים שכאלה? ציפור ססגונית פחות ממנה! או ג'ושוע, שהתיישב בעיירה רק לפי תשע שנים וכבר התיר לעצמו להיכנס לסכסוך גדול בענייני חיוב בתפילת מנחה בשבוע שעבר. אנשים שכאלה, אין לדעת באיזו שעה הם הולכים לישון. גם אם צריך להשכים מחר לסליחות.
בנימין אינו כמוהם. לו יש תפקיד. בשעה ארבע וחצי יערוך סבב בין כל בתי היהודים בעיירה – פחות משלושים, אם לא סופרים את בתי המסחר, בית הכנסת, המקווה הגדול וביתי של האלמנה טורצ'יני עם חמש בנותיה – ידפוק על תריסי העץ ויעיר את כל גברי העיירה להתחטא לפני בוראם. לא תפקיד קל הוא, תפקידו של הגבאי, אמר לעצמו בנימין בשביעות רצון. הוא נשף על הנר הקבוע בשולחנו, והחדר שקע בעלטה.


פרק שני


"סליחות! סליחות!" העששית בידו של בנימין ריצדה והבהבה צללים משונים על קירות הבתים, בעדו עובר ודפוק על כל תריס שנקלע לידו. מאחוריו החלו לנצנץ אורות קטנים בבתים שכבר השכים לעבודת הבורא: דוד שואב המים יחד עם בנו הקטן; מרקו, בעל החנות לממכר בדים; מנחם, שלו ידע רב בתחום הרפואה; כל בתי הרחוב הקטן התחילו להתעורר. אדם אחד או שניים כבר חלפו על פניו, ממלמלים ברכת שלום חפוזה, ממהרים להיכנס בין קירותיו החמימים של בית הכנסת.
בעוד רגע יגיע בנימין אל ביתו של הרב, האחרון ברחוב, ואז גם הוא יוכל להיכנס אל מקומו המוסק היטב. אך רגע לפני, כל שנה מחדש, הוא חולף על פני ביתו של ג'וזפה לורנצ'יני.
עוצר, נושך שפתיים בזעם, שלא קהה עם השנים.
עוצר, ולא דופק.
שיקום לבד, הוא לוחש לעצמו בטינה תחת מעטה החשכה.
שיקום לבד. גם ככה לא יִיסָּלַח לו.
***
ומעשה שהיה, כך היה:
בת אחת הייתה לו לבנימין, אשר נולדה לו בגיל מבוגר, לאונורה מריטיני שמה. אמה מתה עליה בלידתה, ובנימין טיפל בה בחום ובמסירות. בת זו הייתה יקרה לליבו כפליים מכל רכושו, והיה מוכן למסור עליה את נפשו בכל רגע.
לשמחתו ולגאוות ליבו, צמחה לאונורה לנערה בוגרת, יפה, נבונה ומשכילה. בת ארבע-עשרה בלבד הייתה כשהגיעה לפתחו של בנימין הצעת השידוך הראשונה עבורה, אך הוא דחה אותה על הסף. היא צעירה, תירץ, ולא סיפר לאיש על החלומות שהתרקמו במוחו: בתו המוכשרת, ילדתו האהובה, לבנו הצעיר של מִיכָּאֵל, המלווה-בריבית העשיר. כסף לא היה חסר לשתי המשפחות, גם לא ייחוס ויוקרה, הייתכן שידוך נאה מזה?
מחצית השנה לאחר מכן, כמה ימים לפני חג החנוכה, נעצרה מרכבה מהודרת בפתח ביתו של בנימין. ממנה יצא אדם מבוגר שהציג עצמו כצורף והציע לבנימין לרכוש מספר כלים חדישים לעבודתו. בנימין התלהב, ובלהיטותו לסגור עסקה הציע לאורח להישאר ללון בביתו.
"השעה מאוחרת, ואדוני ודאי רעב," הוא הציע.
האורח הסכים ברצון.
"אך עמי נמצא עוד נוסע, אברהם שמו, בנו של רב העיירה שלי. חוזר הוא לביקור אצל הוריו אחרי שנים ששקד על תלמודו בישיבה."
"בשמחה," אמר בנימין, "לכבוד הוא לי לארח תלמיד חכם שכזה."
שנים אחר כך קילל עצמו בנימין על טיפשותו. כיצד היה יכול להחמיץ את המבטים ששלחה בתו בבחור הצעיר?
האורחים עזבו למחרת, ובנימין מיהר להשתמש בכליו החדשים. ושלושה חודשים אחר כך, מיד לאחר חג הפורים, ביום קריר אחד של חודש אדר, ציפה לו מכתב.
הוא קרא אותו בשתיקה, ואז יצא והתפרץ אל ביתו של ג'וזפה.
"מה עלה בדעתך?" הוא נבח אליו, בעיניו דולקת אש של זעם עצור.
ג'וזפה נותר רגוע.
"הם העבירו מכתבים דרך העגלה שלי," הוא החל להסביר, אבל בנימין קטע אותו, "אני יודע! הילדה כתבה לי מכתב! הסבירה הכל! איך יכולת לקחת אותה ממני?"
"היא התחננה." אמר ג'וזפה. "כל כך רצתה להתחתן עם בן תורה. לא יכולתי לעמוד בפני דמעותיה... היא עלתה על העגלה מוקדם בבוקר. כבר לא תוכל לשוב. אביו יפרנס אותם עד שיגמור את שנותיו בישיבה, אין לך סיבה לדאוג."
בנימין נעץ בו מבט ששנאה וכאב התערבלו בו: ואז הלך.
מאותו יום הפך בנימין לאדם רטנוני, מתכעס בקלות ולא נעים לסביבתו. רק אדם אחד ניצל מפגיעתו היה ג'וזפה. אליו הוא לא התייחס כלל.
עם השנים ניסה ג'וזפה לספר לו על הלידות, על המשפחה היפה שהקימו, על משרת הרב שהשיג חתנו בעיירה רחוקה, אפילו על בר מצווה אחת. ידיעות רבות היה יכול להעביר במסעותיו עם עגלת שקי הקמח שהופקו בתחנה שבבעלות משפחתו. אבל בנימין מאן לשמוע.


פרק שלישי


ג'וזפה לורנצ'יני שב מנסיעתו שלושה ימים לפני ראש השנה. עוד לפני שפנה אל אשתו וילדיו המצפים לשובו, הוא ניגש בבהילות אל בית רב העיירה.
הרבנית מרים פתחה בפניו את הדלת  והתנצלה כי כעת הרב אוכל, אולי יוכל לשוב בשעה אחרת. ג'וזפה העביר משקל מרגל לרגל. "העניין אינו סובל דיחוי," הוא אמר, "האם תוכלי לעשות דבר בעניין?" הרבנית הביטה בו. כל גופו אמר דריכות. "אני אבדוק," היא אמרה ונעלמה אל תוך הבית. אחר דקה היא חזרה: הרב יקבל אותו כעת.
חדר הלימוד של הרב לא היה גדול, אך היה מרשים. ספריו של הרב נכרכו בעור ונשמרו באהבה רבה על ידי ידיים מגוננות. היה שם כיסא נעים ונוח לשבת עליו, אבל ג'וזפה נשאר לעמוד.
"הרב," הוא התנשף, "הרב, אתה חייב לדבר עם בנימין מריטיני. חייב."
הרב נאנח ונשען לאחור כיסאו. "האם לא ניסינו, כבר עשרות פעמים?" הוא ליטף את זקנו. "צר לי, אך הוא פשוט אינו מוכן לשמוע."
"אין ברירה," אמר ג'וזפה. הוא שלף מכיסו מכתב והניח אותו על השולחן, "ראה מה היא כותבת!"
הרב הרים אליו את מבטו הצלול. כמובן. הרב לא יקרא מכתבי אחרים.
"מחלה פשטה בעיירתה, כבוד הרב. בעלה ובתה בת החמש נפטרו, ובנה בן התשע על ערש דווי. הקהילה בה שימש בעלה כרב תנסה לתמוך בהם, אך המצב דחוק. יש לה חמישה ילדים: אם הוא לא יסכים לשמוע עכשיו, אפסו התקוות."
הרב נאנח שוב.
"אנסה לדבר איתו. אך איני מבטיח דבר."
***
הרבנית מרים שוב פתחה את הדלת. "הרב בחדרו," היא אמרה, ומבטה עקב אחריו. הלוואי, הלוואי שישמע, לחשו שפתיה תפילה. כשסגר את דלת החדר, היא סבה על עקבותיה. ספר התהילים שלה במטבח.
"כבוד הרב, קראת לי?"  עמד בנימין, נבוך קמעא וזועף קמעא, בפתח החדר.
"שב, בבקשה," הזמין אותו הרב.
בנימין התיישב על קצה הכיסא.
"יודע אתה, בנימין," פתח הרב וידיו מלטפות את זקנו, "תרומתך לקהילה מוערכת מאוד. אנשים רבים סיפרו לי שהשכמותיך לסליחות מעוררות אותם כל השנה." מבטו של בנימין לא זע. היה נדמה לו שהוא יודע להיכן חותר הרב.
שניהם שתקו לרגע.
"אולם... ישנה בעיה." בנימין לא זז.
"אמור לי, בנימין. בכל לילה, לפני עלותך על יצועך, אומר אתה קריאת שמע שעל המיטה, נכון?"
"ודאי, כבוד הרב." בנימין לא איש ספר היה, וידיעותיו במשנה ובגמרא היו דלות, אולם את המצוות הקפיד מאוד לקיים כסדרן.
"ובכן, בוודאי אתה אומר כי הינך מוחל לכל מי שהכעיסך או פגע בך, הלא כך?"
"כן, כבוד הרב," אמר בנימין בשפתיים חשוקות. "אבל, כבוד הרב, ישנן פגיעות עליהן אי אפשר לסלוח. פגיעות בממון או בכסף, ניחא, שהכל ממנו והכל הולך אליו. אבל, כבוד הרב, ג'וזפה פגע בנשמתי! ציפור נפשי, משוש חיי, בתי היחידה, כיצד היה יכול לגזול אותה ממני? הבטחתי לאמה שאשמור עליה," גרונו של בנימין נחנק מדמעות.
הרב קם ממקומו, הקיף את שולחן העץ והניח יד חמה על כתפו של בנימין.
"זכור, חודש הרחמים והסליחות. איני בא לשפוט בינך ובין שכנך, בנימין," הוא אמר בקול רך. בנימין בלע את דמעותיו. "אך עליך לדעת. אותו בחור שעמו ברחה בתך, הבחור עמו קשרה את חייה, נפטר לפני ימים מספר ממחלה קשה."
"טוב שכך," אמר בנימין בקול קשה. "הוא הרס את חיי."
הרב כמעט ונרתע מעוצמת הזעם והשנאה שעלתה ממנו. עמד לפניו אדם שכל חייו התאבל על אבדן בתו. לא בקלות הוא ייסלח.
"נכדתך נפטרה יחד איתו. ונכד נוסף נמצא בסכנת חיים. כיצד יכול אתה לעורר אנשים לסליחות, ולבך אטום?"
"אין הם נכדי." בנימין קם מכיסאו. הוא ניסה לחפות על המשבר בכעס קר כקרח. הרב נרתע צעד אחד לאחור. "אין היא בתי. מאז שעזבה, איני רוצה בה. לא כך גידלתי אותה. אין היא בתי!" הוא צעק.
"היא זקוקה לך..." ניסה הרב. בנימין לא זיכה אותו במבט נוסף לפני שיצא מהחדר.


פרק רביעי


באותו לילה לא נרדם בנימין. הוא התהפך מצד לצד, אך השינה סירבה לבוא ולהרגיע את הסערה שהתחוללה בתוכו.
אתה צודק, לחש לו ליבו. לא כך חינכת אותה. היא נטשה אותך לאנחות למען בחור זר, מדוע שתשוב ותזכה בכך כעת?
וקול נוסף, חרישי, קרא לו: מחל על כבודך. הבטחת לדבורה שתשמור עליה.
כל אותו הלילה התקוטטו הקולות בראשו, ולא הניחו לו להירדם. כשמאס בהם, קם ממיטתו והתיישב ליד השולחן, חופן את ראשו בין ידיו וחושב.
ייתכן שהיה נשאר לשבת כך לנצח, עיגולים הולכים וגדלים של דמעות על השולחן תחתיו וראשו הולם, אילולא היה צריך לקום ולהעיר בני העיירה לסליחות. התחייבויות צריך לקיים.
כשלבש את בגדיו היה ראשו כבד עליו. בידיים רועדות הוא הדליק את העששית ופתח את דלת ביתו. רוח פרצים קידמה את פניו, והוא יצא כנגדה אל הרחוב הסוער. כשהגיע, בסוף הסיבוב הקבוע, אל ביתו של הרב, עמדה דמות כהה והמתינה לו.
ג'וזפה.
בנימין הביט נכוחה, כאילו לא ראה דבר. ג'וזפה חסם את דרכו לבית הכנסת, לכן נאלץ בנימין – במבט הסתמי ביותר שיכול היה לעטות על פניו – להסתובב ולצעוד חזרה אל ביתו, כאילו היה זה יעדו מתחילה.
ג'וזפה צעד מאחוריו.
"אינך מבין? היא רצתה בן תורה!" הוא קרא אליו.
בנימין התעלם ממנו.
"איך אתה יכול להתעלם ממנה?" המשיך ג'וזפה.
בנימין חשק שפתיים והתקדם. הרחוב נראה ארוך מאי פעם.
"ודאי רצית בשבילה שידוך מכובד, מוצלח, כזה שיעניק לה מעמד וגם ישאיר אותך קרוב אליך, נכון?" אמר ג'וזפה. "גם אני אב. אני יודע מה רצית. אך עליך להבין: חינכת אותה על ברכי התורה, והיא חלמה על תלמיד חכם. הוא הגשים את כל חלומותיה, בנימין. היה להם טוב ביחד. אינך מבין?" ג'וזפה גמא את המרחק ביניהם בשני צעדים ותפס בכתפיו של בנימין. "היא הייתה מאושרת. האם לא זה מה שרצית?"
קולו נשבר כשבנימין חמק מתחת ידו. הוא נכנס לביתו, וסגר את הדלת בטריקה.

ג'וזפה עמד לעוד רגע אחד של חוסר אמון, ואז הסתובב והלך. קולו של השופר קרע את הדממה הכבדה.

בנימין לא עבד באותו יום. לא אכל, ולא שתה. לא ישן ובקושי נשם.
אך למחרת בבוקר, ערב ראש השנה, נשמעו נקישות על תריסו של ג'וזפה. וכשפתח אותו, מופתע ומבולבל, נתחבה כנגדו מעטפה.
"התחייבויות צריך לקיים. ו... חודש הרחמים והסליחות." ג'וזפה קימט את מצחו. הוא לא היה בטוח שהבין מה קורה.
"מסור לה אותה מיד בצאת החג," אמר בנימין מבעד לחרכים, והמשיך אל ביתו של הרב כשליבו קל בקרבו.


אלול הורות סליחה סליחות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אלול ה´תש"פ  
וואי. וואי.
הכנסת אותי לעולם אחר (בפרטים קטנים, כמו כשהרב לא קורא מכתבים של אחרים). עולם נשכח קצת, נהניתי מהאי-מודרניות...
תודה.
י"ב אלול ה´תש"פ  
הרבה זמן לא קראתי כאן פרוזה. אבל משום מה משהו בסיפור שלך משך אותי פנימה.

נהנתי, בהחלט כתוב טוב
אבל יש לי כמה תהיות על העלילה שאשתף כאן בעיקר בגלל שבהחלט נהנתי מהכתיבה, ואני מרגיש שיש פוטנציאל להתפתחות

א. לא הצלחתי להבין מה בדיוק נותנת לי האווירה, כלומר אתה מספר לי סיפור על קהילה איטלקית. אבל זה היה יכול להיות סיפור על כל קהילה כלשהי בעולם. כולל ישראל היום.
לרוב שבוחרים לספר סיפור דרך מסגרת כלשהי, המסגרת עצמה נותנת תוכן משמעותי לסיפור.
כאן חוץ משמות מגניבים לא הרגשתי שנתת לי משהו נוסף

ב. באמת שלא הבנתי את הצורך בפתיחה עם הגוי שרוצה לקנות לאישתו מתנת יומלדת. הרגיש לי מיותר לגמרי, ואפילו פוגם.

ג. בפשטות מרגיש לי שהסיפור רזה מידי. יש כאן דרמות יוצר מידי מהירות שלא באמת עוברות בקצת שנכתב עליהם
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד