בנושא
בכרם
חדשות
 
כי הם חיינו - קובץ סיפורים / hhm
בביכורים מאז כ"ו אב ה´תש"פ

קובץ סיפורים על ספר הספרים:)
יותם
אני בורח. רץ, רץ, מדלג מעל אבן קטנה, עוקף שיח דפנה שכמעט נתקעתי בו, ממשיך לרוץ. לא עוצר לנשום, לנוח, לבדוק אם הם בכלל רודפים אחרי או עומדים עדיין שם, המומים מדברי. אני רק רץ.
ירדתי מהשביל המסומן והמשכתי לרוץ בשדות, מחפש מקום לעצור ולהתחבא. לכל צד נפרשים  שדות חרושים וחשופים, אין אף מקום שבו לא יימצאו אותי.
בסוף צנחתי מותש באחד התלמים. נשכבתי על האדמה הרכה וניסיתי שוב לגייס את הזעם שהניע אותי לפעול. דמיינתי את פניו המחוייכים של יתר, פניו החכמים של עשיה, פניו הילדותיים של שלמון... ובפעם הראשונה מאז בכיתי. דמעות מלוחות נספגו באדמה החרושה, ולחיי התלכלכה בבוץ. במאמץ התרוממתי, נשען על אמות ידיי, והסתכלתי אל האופק. ושם ראיתי אטד.
הדמעות התחלפו בצחוק מתגלגל. אני משתגע? יכול להיות. כל עוד אני לא הופך לפסיכופת כמו הוא.
שום קולות רודפים לא נשמעו מאחורי. התיישבתי על עקבי ונאנחתי. זית, תאנה, גפן... מאיפה הגיעו לפי המשלים האלה? מעולם לא הייתי טוב במילים, ועכשיו נשאתי נאום ספונטני בפני אנשי שכם. אם כי אני בהחלט עומד מאחורי המילים שלי: אם אתם ממליכים עליכם את אבימלך, הלך עליכם.
דוד ומיכל
"מקסים. פשוט מקסים."
דוד הדף את שער הברזל המעוטר בפרזולי פרחים, מעשה ידי אומן מצאצאי בצלאל.
אישה גבוהה ויפה פסעה לעברו, שיערה השחור המבריק מוסתר מתחת בד תחרה לבן. לבושה בשמלה חגיגית, על ראשה נזר דק, נראתה אשת נעוריו יפה מתמיד.
"מה שלומך? הצטערתי שלא באת..." הוא חייך אליה בחום. היא לא השיבה לו חיוך.
"הסתכלתי מהחלון."
"נו, אהבת?" הוא ניסה שוב לחייך.
"מאוד. פשוט מקסים."
היא כועסת? על מה? יש לי שמונה עשרה נשים. אני אמור להיות מומחה במצבים כאלה. מה עושים עכשיו?
"מיכל, את רוצה להגיד משהו?" הוא התיישב בכבדות על שפת מזרקה.
"כן. פשוט מקסים, איך שהתהוללת ורקדת כמו איזה... איזה..." הלעג נטף מקולה וצרב בליבו. "מלך ישראל, במעגל עם בני המשרתים. אפשר כבר לראות את הכותרות. מדהים. מעולה."
"מיכל, תקשיבי..."
"אל תגיד לי להקשיב! התבזת שם כמו ילד! לא שמעתי על אף מלך שהתנהג ככה! קצת כבוד! אבא שלי-"
זה היה מוגזם. "אבא שלך?" דוד נעמד בתנופה. "להזכירך, אני רקדתי בפני ה' שבחר בי במקום אבא שלך! אני המלך כי הוא רצה שאני אמלוך! ואני רקדתי לפניו! עדיף להיות עוד יותר מושפל, להתגולל בעפר עם המשרתים, כי איתם אני מכבד את ה'!"
הוא הביט בה בכעס, והיא בו, והם הפנו גב אחד לשניה והלכו.
"ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה."
שמואל ושאול
"ברוך הבא," קד המלך. כל הפמליה התרשמה מנימוסיו המושלמים והליכותיו המלוטשות, פרט לאיש בעל העיניים החודרות שמולו - ששם לב לצרימה דקה של מתח.
"מה זה הקולות האלה?" שאל האיש בקול תמים. המלך נבוך.
"אההה... זה, העם... לקחו מהשלל... אתה מבין, חבל על כל הצאן והעדרים... ואפשר להשתמש בהם לקרבנות...." הוא תירץ.
"שקט!" אמר האיש בקול חד ומצווה, אבל עיניו הביעו אהבה עצומה - ואבל.
"אתה חושב שאתה אדם פשוט? שאתה לא יכול לשלוט על העם? אתה המלך! אתה הנבחר!" הוא התהלך אנה ואנה בחוסר סבלנות, "שאול! זה היה מאוד ברור; ללכת להשמיד - להשמיד - את עמלק. להשמיד. למה לא הקשבת לו? למה?" הוא ניגש לפתע וטלטל את המלך בכתפיו. שני שומרים צעדו צעד אחד קדימה, אבל הוא נופף להרחיקם והם נסוגו. "זה מה שהוא צריך, שאול? זה? קרבנות? אתה באמת לא מבין?" הוא עזב את כתפיו ושם להסתובב. "ה' מעדיף פי אלף שתקשיב לו מאשר שתזבח לו!"
המלך, שאול, הרכין ראש. "טעיתי," הוא אמר בקול נמוך, "בבקשה, תסלח לי. אני אשוב לה'."
האיש בעל העיניים החודרות הביט בו בצער. "לא, שאול. טעית יותר מדי פעמים. ה' בחר מלך חדש לעם ישראל." הוא סב על עקביו ופנה ללכת.
"לא, שמואל!" בריצה בלתי-מלכותית בעליל גמא המלך את המטרים הבודדים שבין שניהם ותפס בבגדו. האיש הסתובב ובצליל קריעה מחליא הבד הישן התפרק. לרגע העולם עצר את נשמתו.
שניהם ידעו מה המשמעות של הבגד הזה. אבל האיש הביט בו ברחמים. "כמו שהבגד הזה נקרע - ככה תיקרע המלכות מעליך." ולרגע שניהם שתקו.
"תביאו לי את אגג." חדי העין יכלו לשים לב ששמואל דיבר אל הפמליה ולא אל שאול.
"חיפשת אותי?" פניו המלגלגות והיהירות של אגג גרמו לו לפרץ רגשות עז. קשה להאמין כמה רוע טמון באיש הזה.
אגג צעד בפסיעות ניחוחות. שניהם ידעו שזו דרכו האחרונה, אבל הוא התנהג כאילו העולם בשליטתו. שמואל לא ביזבז זמן ומילים: הוא אחז בסכין, שיסף את גרונו והסתלק. זו הייתה הפעם האחרונה שהנביא פגש במלך, ואת גרונו חנקו הדמעות.
רות
-בבקשה.
-לא.
-בבקשה!
-לא! אנחנו איתך.
-אבל...
-בלי אבל. לא וזהו.
-נו אבל...
-די!
השיחה הזאת חזרה על עצמה, בשינויים קלים, במהלך היומיים האחרונים. נעמי כבר לא ידעה מה לעשות.
"תקשיבו לי!" היא דפקה על השולחן הבלוי והמט לנפול שבחדר הקטן. רות וערפה קפצו.
"אין לכן מה לעשות איתי! אתן לא מבינות?" נימת מצוקה השתרבבה לקולה הסוער. "מה יש לשתי נשים צעירות ויפות לעשות עם חמותן הזקנה? לכו, תתחתנו, תלדו ילדים... לי כבר אין מה לתת לכן, ואין שום סיבה בעולם שתישארו לסבול איתי!" היא עצרה לנשום וראתה שבעיני שתיהן דמעות.
"אני הולכת לארץ שאתן לא מכירות - לא שפה, לא תרבות, אנשים ישנאו אתכן שם, תהיו עניות ובזויות, כאן אתן בנות מלך!"
היא ראתה איך ערפה טומנת את פניה בין כפות ידיה וממררת בבכי. כל הלהט בתוכה הצטנן. היא עקפה את השולחן והניחה את ידה על כתפה.
"אני מצטערת, בנות," היא לחשה. "אני מאוד מצטערת. שלושתנו סבלנו ביחד, בשלושתנו פגעה יד ה'... אבל עכשיו אין לכן יותר מה לעשות. תתחילו להשקיע בעצמכן."
ערפה קמה, מתמוגגת בבכי נורא. היא חיבקה את נעמי בחום, נשקה לה, והביטה בעיניים לחות ברות.
רות נדה בראשה. גם בעיניה עמדו דמעות. "לכי, אחותי," היא אמרה בקול שלא היה יותר מלחישה, ובכל זאת הדהד; "נעמי. אני איתך."
דוד ויואב
היבבות קורעות הלב שנשמעו מחדר הכס לא נפסקו כבר שלושה ימים. המלך סירב לצאת, לאכול ולשתות, לישון ולהירגע, וכל המאמצים לנחם אותו - אפילו מצד מעכה, שהודתה בפירוש שלא אכפת לה - עלו בתוהו. 
עכשיו בת שבע, אשתו האהובה, נדחפה אל מחוץ לדלתות המגולפות. "הוא לא מסכים לשמוע!" היא אמרה בזעם ליואב, שר הצבא, שעמד בחוץ וקד אליה בנימוס. "אי אפשר איתו! הוא השתגע?!" היא נשפה בכעס. "שלוימל'ה, מתוק, אל תבוא, אבא לא מרגיש כל כך טוב." היא מיהרה להתרחק עם הילדון בעל פני המלאך, לא לפני שסיננה לעבר יואב "אתה חייב לעשות משהו."
כשהמלכה נעלמה בעיקול המסדרון יואב נאנח, ואז הזדקף ואימץ את המבט החד שכל כך היה מזוהה איתו. את הרגשות שסערו בתוכו - הבנה, הזדהות, אמונה, הקרבה, כאב, נאמנות, צדק - הוא דחק הצידה לפינה חשוכה בראשו. זמנם יגיע כשיהיה לבד בחדרו, בשדה הקרב - ולפעמים שדה הקרב הוא חדר הכס - אין להם מקום.
"דוד!" הדלתות נטרקו בחוזקה מאחוריו. המלך, שדמעותיו כבר תמו ועכשיו ישב בריקנות על אחד השטיחים המפוארים ומלמל שוב ושוב את שמו של אבשלום, אפילו לא נשא את עיניו אליו. 
"דוד, מה נראה לך שאתה עושה? השתגעת? כל העיר מדוכאת, כאילו הפסדנו! ממך ציפיתי ליותר." מידה מדודה של לעג נמזגה לקולו. "או אולי אתה מעדיף שכולנו נמות, וגם אתה, ואבשלום יהיה חי. לא ידעתי שפיתחת מחשבות אובדניות."
המלך לא אמר מילה, אבל נע בחוסר נוחות. יואב רכן אליו והרים את סנטרו, כך שעיניהם נפגשו. "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. אם אתה לא קם עכשיו, שוטף פנים ויוצא לדבר מול העם - אני בעצמי דואג שכולם יעזבו אותך. למלך שמתאבל על אויביו ושוכח את מי שעזרו לו לא מגיע למלוך."
זיק מוזר נדלק בעיניו של דוד. זה לא היה האור הרגיל, המאיר למרחקים; אפילו האדם החזק ביותר יכול להישבר. אבל אדם חזק מספיק, יכול לבנות את עצמו מחדש. 
כשיואב יצא מירושלים מאוחר יותר באותו יום, המלך דוד כבר ישב בשער העיר כמו בכל יום. ורק אדמומיות קלה בעיניו, שהבזיקו חיוך אל בן דודו העידה על הכאב המוסתר - וגם על ההחלטה.


תנ"ך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אב ה´תש"פ  
באופן כללי, תמיד כיף לי לקרוא סוג של "האנשה"- אם אפשר לקרוא לזה כך- של דמויות התנ"ך.
הבחירה בכמה סיפורים היא מעניינת, ויכול להיות שהיה אפשר לבחור בסיפור אחד ולפתח אותו יותר לכל מיני כיוונים.
נהניתי, תודה!
כ"ז אב ה´תש"פ  
זה כתוב יפה מאד! פתאום הסיפורים הם גם בני אדם, ויש להן עולם רגשי שלם. יפהפה!

והסתייגות, אין לנו יכולת לגעת באמת בעולמם הרגשי של גיבורי התנ"ך, כי עולם הרגש שלהם היה גבוה הרבה יותר ועשיר הרבה יותר משלנו, אנחנו הולכים כאן על חבל דק של להבין ולחיות את הכתובים כפשוטם, לבין הורדת ענקי עולם לגובה עולם החוויות האישי שלנו, ועל חבל דק צריך ללכת בזהירות. בכל אופן, נראה לי שעמדת בזה בכבוד!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד