בנושא
בכרם
חדשות
 
Manhood חלק ב / זכרונות כנרת
בביכורים מאז כ´ אב ה´תש"פ

"אייזן, אדום!"

אייזן לא מספיק לבלום והם חוצים את הצומת באדום. השעה עשר בלילה וזו צומת שכוחת אל בכביש 90 הריק בואכה קריית שמונה, אבל עדן מבין שאת הדרך חזרה, עם העגלה מלאה, הוא יצטרך לנהוג.

בתחילת השבוע כשתכנן את הזמנים בראש הוא חשב שבשעות האלה הם כבר יהיו עמוק בפריקה, שאחריה יישאר להם רק לעלות לגלבוע, להחזיר את הטנדר לקיבוץ, לקחת את הניסאן ולנסוע הביתה. לנקות ולסדר את הקומונה אפשר יהיה עוד שבועיים, כשיהיו חבורה גדולה ושמחה ונמרצת ולא רק הוא ואייזן, שותקים ועייפים אחרי לילה בלי שינה.

הדברים התחילו להשתבש כבר בשער, שהיה נעול. הם באו בחמש ומשהו, כי עמית אמר שהטנדר יתפנה בחמש ולא נעים לבוא לעמוד עם סטופר כשבסך הכל עושים לך טובה. אבל המקרה היצירתי הציב את שער הכניסה למירב בנקודה חפה מקליטה, אחת מרבות בצד המרבי של הגלבוע. הוא ניסה להתקשר למספר שעל השער ואחר כך לעמית בחוסר תוצאה זהה. אייזן טיפס על סלע גדול לצד הכביש אבל לא הועיל הרבה. בסוף השתמשו בתרגיל מימי התיכון, לשלוח הודעה ואז לזרוק את הטלפון כמה מטרים לגובה. כשהוא נוחת חזרה ביד שוב אין בו קליטה, אבל מתישהו במהלך המסלול ההודעה יצאה לדרך.

לא ברור אם עמית קיבל אותה, כי השער אמנם נפתח אבל אחרי כמה שניות באה מכונית מבפנים. כך או כך הם נכנסים, ומתחילים להסתבך ברחובות החד-סטריים, הריקים מאדם, של הקיבוץ.

"אין את מי לשאול," מהמהם אייזן. "לא יוצאים בחום הזה."

עדן חושב שההסבר פשוט יותר: הם יקים והם ישנים צהרים בשעות האלה, אבל לא אומר כלום. שני חורפים וקיץ עברו והוא ואייזן התפייסו וחזרו לעבוד ביחד, אבל מהחברות שלהם לא נשאר הרבה.

בסופו של דבר הם נעצרים, במזל יותר מאשר בשכל, ליד הטנדר הכסוף של המטע. עדן חונה מאחוריו. זו כבר נקודה גבוהה יותר ויש קליטה. הוא מתקשר לעמית.

"אה, אתם פה?" עמית אומר, בקול שנשמע לעדן קצת מנומנם, "אני יוצא."

אחרי דקה הם רואים אותו, מתקדם אליהם במעלה הרחוב, גבוה במשקפי שמש. אבל הוא לא ניגש אל הטנדר אלא אל טרנזיט חבוט שהיה לבן פעם, שעומד כמה חניות משם.

אחרי שהוא משאיר להם הוראות בשפע וכמה רצועות ומותחנים, הוא נכנס חזרה הביתה, והם בוחנים את הרכב מכל צדדיו. אייזן שובר את השתיקה.

"מה זה הטנק מצוות הזה?"

עדן פותח את הדלתות האחוריות הרחבות. "הוציאו את כל המושבים מאחורה," הוא מדווח. "הרבה מהדברים ייכנסו פה."

"כן, אבל קודם כל המיטות. המיטות לא ייכנסו פה."

אייזן מתיישב במושב הנהג ופורץ בצחוק.

"מה יש?"

"זה אוטומט!"

עדן לא מאמין, אבל אייזן צודק. הוא לא ציפה לזה. הרי זאת הסיבה העיקרית שביקש מאייזן לבוא איתו. אבל גם ככה הוא יזדקק לעזרה.

הם נוסעים לאיזור התעשייה הקטן של הקיבוץ ומוצאים שם, על פי ההוראות המפורטות מדי של עמית, את העגלה. הם רותמים אותה ויוצאים סוף-סוף לדרך. השעה שבע. עדן מבין שהם יגיעו לנחצ'ה ממש באור אחרון.

נחצ'ה היה רכז משק בפנימייה שעדן גדל בה, ועדן לא דיבר איתו עשר שנים עד השבוע שעבר. אבל כשהתקשר אליו כדי לבקש בהשאלה שתים-עשרה מיטות, נחצ'ה זיהה את קולו מיד, והיה כמעט נלהב לעזור.

"עדן, המקום הזה הוא הבית שלך. אני מקווה שלא שכחת את זה," הוא הדף את התודות שעדן מלמל אל הטלפון. עכשיו הם מאחרים לו – אמרו שיגיעו בשש-שבע, והוא בטח יושב שם מחוץ לסככה ומחכה: האיש הסבלני ההוא מסוגל גם לזה, למרות שעדן התקשר מכביש צמח להתנצל ולומר שיאחרו.

לרווחתו הוא לא מחכה להם. הם מתגלגלים במורד כביש הגישה, דרך הטבק של נעוריו, ומוצאים אותו מתפלל מנחה בבית הכנסת הקטן במרכז המושב, בסנדלים ומכנס קצר ושפם וקרחת וכרס קטנה, כמו מושבניק מהדור הקודם, רק בלי הכמו.

בסוף חזרת הש"צ הוא חג על עקביו השחוקים וסוחף אותם איתו החוצה, אל סככה מאובקת גדושה גרוטאות. בירכתיה הם מוצאים את המיטות שחיפשו.

הם מעמיסים ופורקים ומעמיסים שוב עד שהם מצליחים לערום את שתים-עשרה המיטות בתוך העגלה, ונחצ'ה נרגע ונפטר והולך לו. טנק המצוות קשה לתפעול ולסיבוב והעגלה נזרקת קצת בפיתולים גם כשנוסעים לאט, וכך הם מגיעים לשעה עשר ולצומת הגומא ולמעבר ההוא באדום.

אייזן חונה בחוץ, בסמטה. הוא חוסם אותה לגמרי אבל אין חשש שמישהו יעבור כאן. עדן פותח את הדירה בינתיים, והם מעמיסים לאט, מיטה ארון שולחן כיסאות ספות מקרר מכונת כביסה, אלטע זאכען, אלטע זאכען. אחר כך הוא עולה על ההגה.

זה לא דומה לניסאן אפילו קצת. הרכב לא נענה לו, הוא מתנגד. המשקל אדיר והוא נמצא הרחק מאחור, בעגלה ובתא הנוסעים המלא ציוד; הוא לומד תנועות הגה רחבות, איטיות, חזקות, תוך כדי תנועה. הם גולשים מהסמטה אל כביש 90 הריק והוא מרשה לעצמו להגביר מהירות לשמונים. אייזן משעין מרפק אל החלון ותומך את הראש באגרוף.

המסע מתקדם באיטיות מייסרת. הקילומטרים, כמו בענבי זעם, ארוכים להחריד בין נקודה לנקודה: יסוד, איילת, ראש פינה. הוא לא בוטח בעצמו אבל לתת לאייזן לנהוג עכשיו, אחרי הנחת הראש התיאטרלית, יהיה הודאה בחולשה, וגם מסוכן.

יותר משהוא לא בוטח בעצמו הוא לא בוטח בבלמים, ולכן הוא נמנע מהירידה החדה דרך אלמגור ובוחר להישאר למעלה במידת האפשר. כחל, קדרים, נטופה. הוא ערני ומתרגל לרכב ומרשה לעצמו להציץ בשעון. אחת עשרה עשרים. עכשיו הכביש טוב וישר אבל עוד מעט לא יוכל לדחות יותר את הצורך לחתוך מזרחה ולרדת חזרה לכביש 90. לביא, נווה עובד, אלומות.

אייזן מזדקף כשהם מזדחלים במורד הכביש למושבה כנרת. במראה שמעל ראשו הוא רואה רק את המטען הדחוס שלו עצמו, אבל במראה הצד הוא רואה טור ארוך של פנסי מכוניות משתרך מאחוריו. אין מה לעשות עם זה עכשיו. הוא נשאר על ארבעים עד צומת כנרת, אז הוא מרשה לעצמו להפנות אל אייזן חצי מבט מחייך, רק כדי לגלות שאייזן נרדם שוב.

הפנסים הדוחקים מאחור עוקפים אותם והופכים לעיני חתול אדומות מלפנים, ואחר כך נעלמים. הם שוב בכביש 90 הריק, וזה כבר עמק הירדן – אפיקים, אשדות, נווה אור – והוא מתחיל להרגיש תחושת סיפוק קלה. הוא מרגיש גם מגע מוזר בעור שמאחורי האוזן. בלי לחשוב הוא שולח יד חשדנית שאוספת משם גוף-דיסקית נוקשה עם ראשיש קהה ושמונה רגליים מפוספסות באדום וצהוב: קרצייה. באותה יד הוא מנסה לפתוח את החלון כדי להיפטר ממנה, בדיוק כשהכביש מתעקל בעדינות ימינה.

עדן מאבד שליטה. הטנק משייט לאמצע הכביש והעגלה, עם שתים-עשרה מיטות ברזל כבדות, נזרקת שמאלה. אייזן מזדקף בפחד ועדן שוכח את הקרצייה ותופס שוב את ההגה בשתי ידיים ומסובב, קהה-קהה, ימינה, ובולם בלימה ארוכה, הדרגתית.

הם מתייצבים. הלב שלו רץ על מאה חמישים. הוא מגניב מבט אל אייזן, תוהה כמה הוא קלט מכל זה; העיניים הפעורות שהוא פוגש מבהירות לו שלאייזן אין שום אשליות. הוא לא חוזר לישון.

בית יוסף, חמדיה, בית שאן. הגלבוע משחיר מעליהם כשהם נכנסים למושב וחונים סוף סוף, בהקלה עמוקה, מחוץ לבית. בזרועות צונחות מעייפות הם פורקים את המיטות, את מכונת הכביסה, את הרהיטים, מניחים אותם באי-סדר בחצר הפרועה גידולי ספחת, ירבוז לבן וסולנום שחור וקייצת. נסיעה אחרונה במעלה ההר אל הקיבוץ ומשם בחזרה למטה בניסאן הקטנה שלו, הניסאן האהובה הקלה המבורכת, והם נזרקים, מיוזעים כמו שהם, על הירבוזים, ונרדמים.

 

אחרי שעתיים הוא מתעורר מקרן ראשונה של שמש שעולה מעל לכתף של גג הרעפים העקום. הוא מעיף מבט באייזן הישן ומחליט לא להעיר אותו. עם קצת מזל הוא ימשיך לישון עוד כמה שעות, ועדן יסיים את המבחן מהר ויחזור ישר הנה והם יכניסו את הדברים פנימה.

ליתר ביטחון הוא משאיר לאייזן וואטסאפ שיחכה לו. הנסיעה עוברת במנוחה, והוא עירני להפתיע; הוא מגיע למכללה במצב רוח טוב, מחליף שלום עם גואל, תוקע כיף ליפרח, מתיישב ליד שולחן ריק והופך את הטופס. החצי הראשון של המבחםן בעשבים רעים מורכב משאלות פתוחות: עבד מדיניות– כימית ואגרוטכנית – להתמודדות עם כל אחד משלושה משבשים קיציים לבחירתך. עדן מחייך ומסמן לעצמו ראשי פרקים: ירבוז לבן, סולנום שחור, קייצת.

כשהוא יוצא מהמבחן הוא קצת פחות שמח – היו כמה שאלות לא קלות, והכבדות בידיים חוזרת מעצם המחשבה על המשך העבודה שמחכה לו – אבל כשהוא מדליק את הטלפון הוא מוצא שאייזן התעורר, כנראה, לא הרבה אחריו, והוא החזיר לו הודעה: "אביעד בא. הכנסנו הכל. מחכים לך."

ברגע הראשון הוא חש הקלה. מיד אחר כך הוא מתבייש בזה, וכועס על עצמו וגם על אייזן, שלא מפסיד אף הזדמנות להוציא אותו רע. הוא ממהר לחניה, למרות שהיה רוצה לחכות ליפרח ולאחרים, שיצאו בקרוב לעשן סיגריה של אחרי מבחן ולהתלונן: אייזן ואביעד מחכים שם שיאסוף אותם בדרך לירושלים. הוא דוהר דרומה על כביש 90 – הדרך שונה לאור היום, וקצרה יותר, לפחות בחצי קצרה יותר, והנהיגה בניסאן לא דורשת ריכוז כמו הטנק מצוות: הראש יכול להעסיק את עצמו בטינה ובעשבים רעים לסירוגין עד שהוא מגיע אל בית-הרפאים המכוער שבמושב המעולף בעמק בית שאן, שם הוא מוצא את אייזן ואביעד, סרוחים על הרצפה בסלון עם מזגן מכוון לשמונה-עשרה מעלות.

אביעד מרים את הראש כשעדן נכנס. אייזן באמת ישן. עדן מתבונן סביב: הם כבר היו בצרכניה, ועל השולחן יש רבע כיכר לחם אחיד לא פרוס כמו שאייזן אוהב. הוא מספיק לתהות איפה הם שמו את מכונת הכביסה כשאייזן מתעורר ושואל, "נוסעים?"

עדן מחליט שיהיה מספיק זמן לסייר בבית הזה בשבוע הבא ובשבועות שיבואו אחריו. הם מכבים את המזגן ואת האורות ויוצאים במין שתיקה טעונה. אייזן עוד מחזיק את שרידי כיכר הלחם, וזורק את עצמו במושב האחורי עוד לפני שעדן נכנס לרכב (הוא מתעכב לרגע, מתלבט איפה להחביא את המפתח. בסוף הוא משאיר אותו מאחורי התריס בקומה הראשונה). הוא מתניע, מנסה בחצי-לב לפתוח בשיחה, וכשמאמציו לא נושאים פרי הוא שם דיסק. הם יוצאים לדרך.

הכחולים במעבר הבקעה לא מקדישים להם מבט – זה לא הכיוון הבעייתי, אבל גם כשהוא נוסע בכיוון השני אף פעם לא מעכבים אותו, והוא חושב באי-נוחות על טינטין, שמראה את שערו הג'ינג'י מתחת לכובע כדי שיתנו לו לעבור באיזור האירופי של שנחאי הקולוניאלית – והם צפים דרומה על הכביש המשובש, המתפתל בין גבעות זהובות מקוצים: כתמי הירוק היחידים הם אשליה שיוצרים ריכוזים של ינבוט עיקש ופרוע. האוויר החם יוצר על הכביש שלוליות-מים מדומות, שנעלמות כשהם מתקרבים.

עדן מתבונן בשלוליות האלה, מנסה לתפוס את הרגע המדויק שבו הן עוזבות את סף הראייה, ושוכח להאט עם הפיתול החד בכביש. הניסאן מתחילה להשתולל ועכשיו הוא בולם, אבל זה כבר מאוחר מדי: שני הגלגלים השמאליים כבר באוויר, והבלימה רק מחזקת את הציר שנוצר סביב הגלגל הימני הקדמי. לאורך ההתהפכות עדן ממשיך לסובב את ההגה בטמטום, חושב על הגלגלים המסתובבים בפראות באוויר האדיש. הם נזרקים לתעלה.

...

 

אחרי הנחיתה יש רגיעה. הוא עדיין יושב, במהופך, כבול בחגורה. הוא מנתק אותה ומנסה לפתוח את הדלת. היא לא נפתחת והוא זוחל החוצה מהחלון, על ידיו וברכיו אל הינבוט הלבן מאבק, ומברך את עצמו על שהוא תמיד נוסע בחלונות פתוחים. באותו רגע מוזר לו שהוא יוצא מהחלון הימני, עד שהוא תופס שאחרי ההתהפכות מושב הנהג נמצא מימין. הוא מזדקף ורואה את אביעד, שיצא באותה דרך מהחלון השני. בפנים הדיסק עוד מסתובב וחיים טופול עדיין שר, תוהה מה היה נגרע מהעולם אילו היה איש עשיר. בחוץ ציקדה שרה את פס הקול הנצחי של הצהרים. אביעד כורע בינבוט לצד האוטו ומסתכל אל תא הצוות – לא, אלוהים, זו מכונית, אל מושב הנוסעים. אין תנועה שם.

"אייזן?" הוא קורא פנימה בשקט.

עדן עדיין עומד על ברך אחת בתוך הינבוט, מרגיש בברכיים כל קוץ. הדמעות מתרכזות מאחורי המצח.

לא. אלוהים, לא. תעשה שזה לא. בבקשה לא. רק לא זה. לעזאזל, לא. לא, לא, לא, לא, לא.

 

 



גבריות חקלאות סיפור בהמשכים קיץ

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אב ה´תש"פ  
דע לך שהבהלת אותי עד כדי לבדוק ששלומם של כולם טוב.
הסיפור שלך סוחף. חי וצבעוני כהרגלך, חקלאי כהרגלך. אפילו הדמויות החוזרות [שזה גם משהו שאתה עושה הרבה פעמים, לא רק ביחס לאייזן ועדן] גורמות לי ישר להכנס פנימה ולהרגיש שאתה בונה פה עולם שלם ולא רק מספר אפיזודה חולפת. מאוד טולקיני מצידך. צריך לכתוב על כל הסיפורים שלך תיאורייה קוהרנטית כמו זאת של פיקסאר.
מה כן הרים אצלי גבה-
א. יש לך סגנון ייחודי מאוד, בד"כ. עמוס בפרטים איזוטריים ומדוייקים ששזורים בחן ומהווים תפאורה מקסימה. איכשהו בסיפור הזה הרגשתי שנוסחת הקסם הרגילה שלך פחות באה לידי ביטוי. כתבתי לך כבר, נדמה לי שעל החלק הראשון או על משהו אחר, שאתה מוצא בחן את השילוב הנכון בין תפאורה להתרחשות. כאן, כמעט ורק עסקת בהתרחשות. תפאורה מינימאלית שמתחייבת מכורח הסיפור וזהו. זה עדיין מקסים אבל נעדר בעיניי את החן המדוייק מאוד שאני מוצא רק בכתיבה שלך.
ב. זו לא פעם ראשונה שאתה כאילו לא מסיים את הסיפור. לחלק הראשון למשל, היתה סגירה גאונית ומקסימה [הצעת הנישואים הכפוייה של אייזן פשוט התיישבה שם מבריק]. כאן הרגשתי חתוך באמצע. כנ"ל עם הסיפור הנוסף שהעלית פה, שגם הוא נגדע באיבו. על הסיפור הקודם הגבתי לך שנראה לי לא נכון לסיים ככה פרוזה קצרה. מודה שהעובדה שעשית את זה שוב גרמה לי לחשוב אם אולי כן יש חן מסויים בשיטה הזו. עדיין אינטואיטיבית קצת תמוה לי, אבל מנסה עוד להבין את הראש שלך.

כמה כיף לקבל מילים שלך כל פעם מחדש. תודה מאוד.
כ"ב אב ה´תש"פ  
כשראיתי את הסיפור התחלתי לקרוא ונזכרתי שחוץ מהשמות של הדמויות אני לא זוכר כלום אז חזרתי לסיפור הראשון וקראתי...וסיפקת לי חצי שעה של כיף.
הכתיבה שלך באמת מגוונת ומהנה מאוד.
הסוף מותח, במיוחד אחרי שהם כמעט עושים תאונה ואז עושים.
מחכה להמשך!
כ"ט אב ה´תש"פ  
אני רוצה לשאול אם יהיה גם חלק שלישי. יהיה?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד