בנושא
בכרם
חדשות
 
גבעת הלבונה / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז י"ב אב ה´תש"פ

מאז תחילת זמן אלול, געשה המדרשה "גבעת הלבונה" בין שני מחנות שהתווכחו בדבקות השמורה אך ורק לוויכוחים מיותרים: מי על שם מי – לבונה על שם המדרשה, או המדרשה על שם לבונה?

אלו מביאות טיעונים מכאן, אלו מפריכות אותם בלהט מעל צלחות הפלסטיק של ארוחת הבוקר. אלו מביאות הוכחות חותכות משם, ואלו מבטלות אותן ברבע שעת ההפסקה בין השיעור של הרב אמציה לסדנאות היצירה של אחרי הצהריים.

היחידה שלא השתתפה בוויכוח, ולמעשה כלל לא ידעה על קיומו, הייתה לבונה עצמה. בשונה מרוב הבנות שבאו לגבעת הלבונה, עבורה הייתה זאת בית שני בשבילה מאז ומתמיד. ולמרות שבשבועיים וחצי שחלפו מאז תחילת זמן אלול היא כבר הספיקה לשמוע על כמה וכמה בנות שנאלצו להגיע לטונים גבוהים עם הוריהן כדי ללמוד, בשבילה זה היה המסלול המוכר והידוע.

דלת בית המדרש הייתה סגורה כשהגיעה. לבונה הציצה בשעונה: חמש שלושים ושתיים. איחור של שתי דקות; השיעור כבר התחיל.

הרב אמציה שלח בה מבט שחציו נזיפה וחציו חיבה בזמן שחמקה בדממה מבעד לדלת והחליקה אל הספסל האחרון. הוא היה באמצע משפט, ונראה שכבר בעומקו של השיעור. כמה בנות הסתובבו לאחור, לראות מי מאחרת, והיא שקעה מעט יותר עמוק במושבה; כבת הרב, ציפו ממנה ללא פחות משלמות.

המקום הקבוע שלה היה בשולחן השני, לא קרוב מדי אבל בהחלט לא רחוק מספיק. מכיוון שאיחרה, לבונה לא יכלה להפריע לכולן ולגשת אליו. אבל הדפים שלה והעטים שבהם תכננה לסכם בחריצות נותרו אי שם, והיא העבירה את השיעור בבהייה באוויר. רק צילו של אבא – הרב אמציה עכשיו – שלף אותה מהרהוריה.

"לבונה, מתוקה, נגמר השיעור."

שתי בנות – עלמה ו, ו, רגע, היא זוכרת איך קוראים לה, רגע, אממממ, מיכל? מירב? לא, נו, אמממ, אביגיל. הנה. היא זכרה שזה משהו מהתנ"ך – צחקקו קלות כשעברו על ידם. לבונה הרגישה איך הדם זורם ללחייה. "אבא, אתה מביך אותי," היא מלמלה, לאוזניה בלבד. הרב אמציה קימט את מצחו והתרחק חצי פסיעה. "לבונושקה, הקשבת לשיעור?"

"לא," היא משכה בכתפיה, "כואב לי הראש."

"זו הפעם השנייה שאת מאחרת," הוא ציין בטון רציני. "בפחות משלושה שבועות. ואת יודעת, לבונושקה, את אמנם הבת שלי, ובכלל לא אכפת לי ממה יגידו ושטויות כאלה, אבל יש לנו כללים ואת יודעת אותם טוב מ-"

"אוקיי, בסדר," היא אמרה ברוגז, "אל תהיה המפקח האישי שלי עכשיו!" הקול שלה היה קצת יותר רם ממה שהתכוונה. בחורה שחיפשה ספר בצד השני של בית המדרש הרימה לרגע את עיניה. לבונה אפילו לא טרחה להיזכר בשמה.

הרב אמציה נסוג עוד צעד. "לבונושקה, הכל בסדר? את רוצה שאני אקרא לאמא?"

"לא, אבא, בבקשה, אני הולכת עכשיו לחדר." היא קמה והדפה את הכיסא לאחור, אבל היה כבר מאוחר מדי לעלות לקרוואנים ששימשו להם חדרים. כשיצאה מבית המדרש בפסיעות מהירות, היא פנתה ישר בשביל המרכזי אל חדרי הסדנאות.

אם הייתי בן, לא הייתי צריכה להשתתף בסדנת ציור מטופשת. או תכשיטנות, או פיסול, או כל דבר אחר. אצל בנים, בישיבות, באמת לומדים. פה הכל כל כך מזויף.

היא נכנסה אל הסטודיו והתיישבה ליד כן הציור הריק שלה. בשני המפגשים הקודמים המורה רק דיברה, על חיבור בין ציור לאמונה ועל קשר עין-יד לעומת קשר שכל-רגש; הבוקר לבונה התעוררה בתקווה שיתחילו באמת לצייר, אבל עכשיו היא הייתה כעוסה מדי.

סתם, הכל סתם, היא רטנה בינה לבין עצמה בעוד הבנות נכנסות, בזוגות ושלישיות, וממלאות את הכיסאות סביבה. אם ללמוד תורה, אז שיהיה באמת. ואם לצייר, אז באמת.

היה לך כל כך ברור שאת הולכת למדרשה של אבא אחרי השירות, שאפילו לא עצרת לחשוב אם את רוצה את זה, היא גערה בעצמה. למה לא הלכת עם שיראל ללמוד ציור? במקום זה את מסתפקת בארבע שעות שבועיות של יותר פסיכולוגיה מאמנות. וגמרא, איפה את ואיפה הגמרא... זה מעניין, אוקיי, אבל שנה שלמה?

לפניה התיישב הזוג המצחקק, עלמה ומיכל. לא, ואביגיל. הן לא בדיוק הועילו למחשבות הקודחות בראשה: הנה, תראי, אף אחת לא מתחברת איתך. בשבילן את לא לבונה, החכמה והמצחיקה והמוצלחת; בשבילן תמיד תהיי הבת של.

מה אני עושה כאן, לעזאזל, מה.

רק בעשר הדקות האחרונות של הסדנה אמרה להן המורה לנסות לצייר על הקנבס. תתחילו במשהו פשוט, היא הציעה, נוף, שמיים, ים, משהו לא דינמי מדי. לבונה הביטה בקנבס שלה, שעליו שפכה את חמת זעמה; מערבולת של שחור ואפור. גם ככה היא לא תספיק לצייר כלום בעשר דקות, אין טעם לבקש קנבס חדש. בפנים קודרות היא ארזה את חפציה ויצאה.

בארוחת הערב סוף סוף העזה מישהי לפתור את התעלומה הגדולה.

"תגידי, לבונה," פנתה אליה צעירה מתולתלת, נראית כמעט ילדה: "את קרויה על שם המדרשה, או שהמדרשה קרויה על שמך?"

"איך אני יכולה להיות קרויה על שם המדרשה אם אני בת עשרים והמדרשה הוקמה לפני שבע עשרה שנה?" תהתה לבונה ובצדק.

"דאיייי, אז גבעת הלבונה זה על שמך? איזה חמוד הרב אמציה! זה לא נורא מרגש לך ללמוד פה?" השתפכה אחת נוספת, משקפיים גדולים ממסגרים את עיניה.

לא, בכלל בכלל לא, רצתה לבונה לצרוח. אבל במקום זאת היא משכה בכתפיה. "האבא הביולוגי שלי נפטר כשהייתי בת שנתיים. אמא שלי והרב אמציה התחתנו כשהייתי בת שש, ככה שלא. אין קשר."

לבונה הרוויחה רגע של סיפוק קטנטן כשסביבה נפקחו עיניים מופתעות. אבל כשכולן רכנו אל חברותיהן כדי לדון בפרטי המידע החדש, הותירה לבונה את הצלחת המלאה שלה על אחד השולחנות ויצאה אל האוויר הקריר של אמצע אלול, מרגישה זרה מתמיד.



מדרשה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו אב ה´תש"פ  
תמשיך לפרסם כאן, הסיפורים האלו חינניים מאוד. באמת. שמח מאוד שאתה משתף אותנו.

עכשיו זה מעניין. יש כאן שני קווים מקבילים של התרחשות: יש כאן דילמות של מדרשה, סתמא, ויש כאן סיפור אישי של בת של, שבמידה רבה לא קשור דווקא לעולם המדרשות. כל אחד מהסיפורים האלו הוא עולם ומלואו שיכול למלא סיפור בפני עצמו ולהוות שלד לבירור רציני, ואתה בחרת לספר אותם במקביל.
ניסיתי להבין אם הכריכה שלהם יושבת רק על המקום של ליצור עניין או שיש בה תרומה מהותית יותר לעלילה. עדיין מתלבט. אשמח אם מישהו יכול להאיר את עיניי.
וחוץ מזה, אני אוהב את המשלב שלך. אתה עובר בצורה משכנעת ממשלב של מחשבות למשלב של דו שיח מדרשיסטי, ומשם הלאה למשלב המספר-יודע-כל.
גם הירידה לפרטים בכל מה שקשור לדילמות המכיניסטיות או תפאורת צלחות הפלסטיק מוצלחת. לא מייגעת מדי, כן משתפת ומציירת מספיק.

יאללה עוד!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד