בנושא
בכרם
חדשות
 
פרפרים / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז ט´ אב ה´תש"פ

לאלומה יש משהו קצת אחר בראש, הסביר קדם לילדים שלעגו לה בגן השעשועים. ולא, הוא לא מתבייש בה, הוא אמר בחדר היועצת שהזמינה אותו לדבר אחרי שהאבחון התפרסם בכל היישוב - הבת הגדולה של אוחיון עם אוטיזם. זאת שבכיתה ה, אלומה. היא הייתה אצלנו פעם, ליחששה אישה אחת לאמא של איתן מכיתה ב', וקדם שמע כל מילה; היא באה אלינו אחרי צהריים אחד, וכן, רואים עליה שהיא אחרת. בזמנו לא ידעתי לשים על זה אצבע, אבל רואים. 
אבא של קדם עובד עד מאוחר בערב, אבל אמא של קדם היא קוס- קוסמט- האמת שקדם לא לגמרי ידע איך אומרים את זה, אבל זה לא משנה, העיקר שהיא כמעט תמיד בבית, ואם לא - תמיד אפשר למצוא אותה אצל רייכלין השכנים. או במכולת. או בגינת הפרפרים, כי בזמן האחרון אלומה מסכימה ללכת רק אליה. בשנים האחרונות יש לאלומה משהו עם פרפרים. כל המדבקות שלה בצורת פרפרים, והיא אפילו למדה לצייר פרפר: קו עגול בצד אחד, קו עגול בצד שני, 3 ועוד 3 הפוך, מחושים ופרפר לתפארת. פעם היא אפילו ציירה פרפר גדול על שיעורי הבית שלו, וקדם התלבט אם להגיש אותם ככה ולהסביר למורה למדעים שיש לו אחות קצת אחרת בראש - אבל בסוף הוא תלש את הדף מהמחברת והעתיק את כל התשובות מחדש. לא בטוח שהמורה תבין. מאז שאלומה קיבלה את האבחון, שבראש של קדם נראה כמו דף שחור ומאיים, הרבה אנשים לא מבינים.
היום תשעה באב. קדם עדיין צם, כי רק תשע בבוקר. כמו הגיל שלו. הוא קצת צמא, אבל לא נורא. עידו מהכיתה שלו התערב איתו שהוא יכול לצום לפחות עד ארוחת צהריים, וקדם הבטיח לעצמו שהוא ינצח אותו. מזל שאצלם בבית אוכלים ארוחת צהריים מוקדם.
אלומה לא צמה, למרות שהיא בת עשר וחצי. ומיד כשהיא קמה בבוקר היא ביקשה קורנפלקס עם חלב ועוד מנה ואחר כך כוס מיץ ואז הלכה לשחק ועכשיו, בתשע ושבע דקות, היא רוצה עוגיה. אבל אבא אמר אתמול שלמרות שאלומה ופליאה לא צמות, היום תשעה באב ואין ממתקים. 
פליאה, שנגררה אחרי אלומה למטבח, הנהנה בצייתנות וחזרה לסדר את בית הבובות שלה. פליאה היא בכיתה א והיא בדרך כלל ילדה שקטה וממושמעת. אבל אלומה לא ויתרה כל כך בקלות; כנראה זה בגלל שיש לה משהו קצת אחר בראש. 
הצרחות שלה כמעט הוציאו את קדם מדעתו. הספר שאבא הביא לו מהספריה, ספר על מרד בר כוכבא, היה פתוח מולו בסיפור מעניין על המערות: אבל איך אפשר לקרוא כשאחות בת עשר וחצי צורחת שהיא רוצה עוגיה? 
קדם הסתכל סביבו. אמא ישנה, וגם תמה, אבל היא בטח תתעורר אם אלומה תמשיך לצרוח. ואם תמה תתעורר, קדם יהיה חייב להעיר את אמא, וכשאבא הביא לו את הספר ויצא לבית הכנסת הוא ביקש מאוד שישתדל לתת לאמא לישון כמה שיותר, היא עדיין עייפה וחלשה והצום קשה לה. 
"אלומה, שש!" הוא לחש לה. "אמא תתעורר!" 
אלומה המשיך לצרוח. אולי אם אמא תתעורר היא תיכנע לה. 
"אלומה, ששששש!" הקול שלו היה קצת יותר מתחנן, אבל אלומה התעלמה ממנו. 
קדם קם ממקומו והתיישב על הרצפה לידה. אלומה השתרעה והכתה באגרופיה. "עוגיה! עוגיה!" 
"אלומה, את יודעת למה אבא לא מרשה היום עוגיה?" 
אלומה נענעה בראשה, מנגבת את הדמעות. קדם ביקש מפליאה שתביא לה טישו. "היום, לפני המון המון שנים, נחרב בית המקדש. את יודעת מה זה בית המקדש?" 
אלומה שוב נענעה בראשה, עיניה פקוחות וגדולות. 
"בבית המקדש היו פרפרים?" היה לה קול דק, רטוב מדמעות. 
"לא," אמר קדם בלי לחשוב, ומיד הבין את הטעות שלו. אלומה חזרה לצרוח, הפעם שהיא רוצה לגינת הפרפרים.  
"כן, כן, היו בבית המקדש פרפרים!" הוא מיהר לתקן. פליאה הביאה עוד טישו, ואלומה הזדקפה. "פרפרים לבנים או סגולים?" היא חקרה אותו. 
"טוב, תקשיבי," אמר לה קדם, וסיפור מתבשל בראשו. 
"פעם היה בית גדול. היו בו המון פרפרים, מה הצבע של פרפרים שאת הכי אוהבת? ורוד? אז היו בו המון פרפרים בצבע ורוד. והם עפו פנימה והחוצה, ובית הפרפרים היה המקום הכי טוב לפרפרים האלה. בסדר?" 
אלומה הנהנה, מרותקת. 
"אבל יום אחד, הפרפרים התחילו להתנהג לא יפה. במקום להיות נעימים וחמודים ויפים, הם התחילו להציק לאנשים. לנשוך אותם -" 
"פרפרים לא יכולים לנשוך!" אמרה אלומה בבוז. 
"הם היו כאלה רעים שהם יכלו גם לנשוך. והם נשכו, ונשכו, והפרפרים שנשארו טובים אמרו להם להפסיק! די! בגללכם כולנו נענש! אבל לפרפרים הרעים היה כיף לנשוך, אז הם המשיכו. ובסוף הם היו יותר מדי רעים, אז גירשו אותם מבית הפרפרים הגדול, והרסו אותו. כל הפרפרים הצטערו מהם שהם התנהגו רע, אבל הבית שלהם כבר נהרס." 
קדם הסתכל על אלומה. דמעה עגולה נצצה בזווית העין שלה, מתגלגלת למטה. היא כבר לא צרחה, רק בכתה בשקט. 
"ויותר לא יהיה בית לפרפרים?" לחשה אלומה אחרי דקה או שתיים, "אף פעם?" 
"אם הפרפרים יבטיחו שהם יתנהגו יפה, ואף פעם לא יהיו שוב רעים, יבנו להם מחדש בית." לחש לה קדם בחזרה. 
ופתאום הוטל על שניהם צל, ואבא עמד מעליהם, והוא הרים את אלומה וחיבק אותה כשהיא טמנה את פניה בכתפו ובכתה על בית הפרפרים, והעיניים שלו הביטו אל קדם ואמרו לו בשקט, כל הכבוד, ילד גדול. 
וקדם הרגיש שאולי קצת בזכותו, הפרפרים יחזרו הביתה.


אבלות אוטיזם אחים חורבן תשעה באב

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ אב ה´תש"פ  
אז קודם כל, כיף שאתה מפרסם כאן באמת!
מוזמן להמשיך לקחת חלק בקהילה שלנו.
ושמע, הפרוזה הזו מתוקה להפליא. בעיקר התרשמתי מהיכולת שלך להכנס לראש של קדם ולספר את הסיפור בשמו בצורה בוגרת ומהודקת מחד, אבל גם שייכת לעולם שלו מאידך. זו נקודת מבט ריאליסטית ונבונה. אהבתי.
ובכלל, נגעת בעדינות ובאנושיות בחבילה מורכבת מאוד. למרות, ואולי דווקא בגלל המבט הילדותי התם.
תודה רבה על זה!
ט´ אב ה´תש"פ  
ממש נגעת לי בלב. איזה מתוק קדם. ונתת לי הצצה למורכבות של העולם הזה, שאני מודה לך עליה מאוד.
ט´ אב ה´תש"פ  
ועדין, ונוגע.
תודה על זה.
י´ אב ה´תש"פ  
לתגובות שמעליי.
יש כאן הרבה מתיקות, וכתוב בצורה מאוד אמינה. התמימות הילדית של קדם כתובה כל כך טוב.
י´ אב ה´תש"פ  
תודה רבה לכולכם על התגובות החמות!
י´ אב ה´תש"פ  
ברוך הבא :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד