בנושא
בכרם
חדשות
 
בין השמשות [ליקוי מאורות - חלק ג] / אמי 1
בביכורים מאז כ"ט תמוז ה´תש"פ

ח.

מכל השבוע, הזמן האהוב על הרב איציק הוא השעה הזו שביום שישי לקראת-צהריים, כשהוא מסתובב בין הכיתות עם שקית השוקולדים. מעבר להזדמנות שלו להיות קצת פחות קשוח, ולהתעסק מעט יותר בפן החיובי של התלמוד תורה, זה שכולל חיוך, מחמאה וצביטה בלחי, זו גם הזדמנות עבור התלמידים לראות את הפן הרך יותר שלו. וחוץ מזה, הוא גם רואה בסיבוב הזה שעת כושר לבחון קצת את המחנכים שתחת ניהולו, ולהכיר קצת יותר את צורת החשיבה שלהם.

יש כאלה שמעניקים ביושר את תואר המצטיין השבועי לילד שבעיניהם התנהג הכי יפה השבוע, ומטבע הדברים השמות חוזרים על עצמם שוב ושוב. הרב איציק חשב בעודו פוסע במעלה השביל שחיימי מכיתה ב' וישראל מכיתה ה' קיבלו עכשיו את השוקולד והצביטה בפעם החמישית או השישית מאז שהתחיל עם המנהג הזה באמצע החורף. מחנכים אחרים מנמקים מדי שבוע את הבחירה שלהם, בנימוקים משכנעים יותר ופחות: לילד שעזר השבוע לחבר, שהקפיד השבוע להגיע בזמן, ששינן בקול, שקיבל ציון גבוה במיוחד באחד המבחנים.

כמו תמיד, כיתה ו' הייתה אחרונה במסלול. קולות צחוק נשמעו מתוך הכיתה כשהרב איציק התקרב אל הדלת. שיהיה בריא חנן הזה, הרהר הרב איציק ומישש את חטיף השוקולד האחרון שבכיסו. יש לו כוונות טובות, אין ספק, אבל איך הוא מצפה לשמור על מתח לימודי כשהוא מקל ראש עם הילדים ככה בסוף השנה, מוותר במקום שצריך להקפיד, מעדיף לדבר באירועים שדורשים גערה או ענישה חדה וברורה. לא פלא שהכיתה שלו היא זו שעולה שוב ושוב בתלונות של המורים המקצועיים. כמה פעמים צריך להסביר לו דברים פשוטים: אם אתה נותן לילד אחד להתחמק מתפילה, למחרת בצהריים תמצא את בית הכנסת חצי ריק. אם אתה מוותר פה ושם על זלזול בהגשת שיעורי בית, ומוצא את עצמך בסוף השנה מול תלמיד שנעדר כישורי למידה בסיסיים. ומה תגיד אחר כך להורים, שהפקידו בידיים שלך את הילדים שלהם בציפייה שתעשה מהם יראי שמים?

אבל הוא סילק את המחשבות האלה מהראש כשנקש על הדלת. עכשיו הזמן לחלק שוקולד למצטיינים, הדיונים החינוכיים יכולים להדחות לזמן אחר.

תלמידי הכיתה נעמדו בתנועה חלקה כשהרב איציק פסע פנימה. מסתבר שיש דברים שחנן בכל זאת הצליח בהם. הרב איציק סימן להם בידו לשבת, ופנה אל המחנך שעמד בקדמת הכיתה. "נו, אז למי מגיע השבוע השוקולד?" הוא שאל בחיוך רחב. "מי עשה לנו שבוע מתוק?"

"נראה לי שהשבוע מגיע לאלון", אמר חנן.

"מי?" שאל הרב איציק בהפתעה.

"אלון, אלון", אמר הרב חנן, ונדמה שבקולו התערב שמץ של גאווה, כאילו הוא מדבר על אחד התלמידים המצטיינים בכיתה. "הוא מאוד התאמץ השבוע, וגם כשהיה ליקוי חמה הוא עזר לכל הילדים לראות את השמש בלי להסתנוור. אני חושב שבהחלט מגיע לו".

הרב איציק פסע אל שולחנו של אלון והניח עליו את השוקולד. אלון התחמק ממבטו, אבל הרב איציק הושיט שתי אצבעות וצבט בלחיו, כמו שצבט לכל מצטייני השבוע. בדרך כלל הוא נהג להוסיף איזו מחמאה או מילת חיבה, אבל אף אחת כזו לא עלתה על דעתו, והוא פנה בחזרה אל הדלת. "אז שתהיה לכם שבת שלום, כיתה ו'", הוא סיכם.

"שבת שלום, הרב", הם ענו במקהלה והוא יצא והלך מהר אל המשרד. אלון, מכל התלמידים. מה חנן חושב לעצמו, הוא כאילו עשה את זה בכוונה כדי להתגרות בו. התלמיד הכי בעייתי בכיתה – אולי אפילו בתלמוד תורה – הוא מצטיין השבוע שלך? ועוד בתירוץ מטופש כמו לעזור בזמן ליקוי חמה? הרי אם הוא היה יכול, הוא כבר היה מעיף מכאן את אלון מזמן, ילד אחר שהיה מתחצף כמוהו כבר היה מסולק בכיתה ד'. עד עכשיו הוא התאפק רק בגלל שיש לאלון זכות אבות. למעשה הוא כבר ניסה פעמיים לרמוז לרב שלמה בעדינות שיחפש לאלון מסגרת מתאימה יותר, אבל שלמה לא נרמז – אולי לא רצה להבין – ורשם את אלון גם לחטיבה של הת"ת.

בכלל, אולי הוא היה צריך הפעם פשוט לדלג על כיתה ו' אחרי הסיפור עם המבחן בחשבון, בטח כשחנן עדיין לא מסר לו את השמות של האשמים (הרב איציק הטיל ספק בשאלה אם הוא בכלל ידע מי הם). שוקולד אחד יותר יישאר במשרד שלו, בטח יהיה לו שימוש. איפה כתוב שבכל שבוע הוא מחויב לעבור בכל כיתה? זה אפילו יכול להיות אמצעי חינוכי יפה – כיתה שלמה עושה תעלול, ואף אחד לא יקבל השבוע את החטיף.

ומצד שני, הוא הרהר לעצמו בזמן שסגר אחריו את דלת המשרד והדליק את המזגן, אולי הילד באמת משתנה. אולי חנן רואה משהו שהוא מפספס, אחרי הכול למרות שיש לו הרבה פחות שנות ניסיון חינוכי, יש לו יותר שעות עם הכיתה הזו...

רוח קלה נשבה דרך החלון. הוא ניגש לסגור אותו, אבל היד שלו מצאה מאחורי הווילון רק אוויר ריק. הרב איציק הסיט את הווילון.

החלון לא היה פתוח, הוא פשוט לא היה שם.

לכמה רגעים הוא עמד שם ובהה בחור שבקיר, ואז הוא יצא במהירות מהכיתה ופסע בחזרה לעבר כיתה ו'. הוא עלה בקפיצה את שתי המדרגות בכניסה ונכנס בלי לדפוק. חנן היה באמצע לדבר על פרשת השבוע או משהו דומה, אבל הפסיק בבת אחת, וצליל של כיסאות נגררים החליף אותו כשכל ילדי הכיתה נעמדו שוב.

"אפשר לשבת", נופף הרב איציק בידו. "מי יודע למה חזרתי הנה?"

הילדים התיישבו והחליפו ביניהם מבטים מבולבלים, אבל אף אחד לא הודה ולא צייץ.

הרב איציק ניסה שוב: "נשאל את זה אחרת: האם מישהו פה יודע מה קרה לחלון במשרד שלי?" מסיבה כלשהי הוא היה משוכנע בצדקתו. אם יש במוסד הזה ילדים שיכולים להעלים חלונות, הם יושבים בכיתה הזאת.

ואכן, עכשיו הוא כבר זכה לתגובה: אלון הרים את אצבעו, ואחרי רגע גם מיכאל, מרחק כמה שולחנות משם.

הרב איציק פסע אל שולחנו של אלון, ונטל את השוקולד שעוד היה מונח שם. הוא העביר את מבטו על ילדי הכיתה שישבו בדממה מוחלטת והתכווצו תחת עיניו. "צורי", הוא הכריז, הפעם אפילו בלי להתייעץ עם חנן. "אני יודע שאתה בטח התנהגת יפה השבוע, וככל הזכור לי עדיין לא קיבלת את הפרס אפילו פעם אחת, אז הנה תורך הגיע".

הוא הניח את החטיף על השולחן של צורי ופסע אל דלת הכיתה. "קומו שניכם ובואו איתי", הוא הורה. מיכאל ואלון יצאו ונעמדו בראש מושפל בכניסה לדלת.

"ואני אשמח גם לדבר איתך אחר כך, חנן", הוסיף הרב איציק, וסגר אחריו את הדלת.

 

ט.

למרבה המזל, הרב חנן כנראה שכח שאלון יצא חמש דקות קודם, וכשמיכאל הרים את ידו הוא נתן גם לו לצאת לשירותים. אלון המתין בחוץ כמו שקבעו מראש, והם התגנבו לכיוון המשרד. מהכיתות סביבם עלו מקהלות של תלמידים משננים את החומר שלמדו במהלך השבוע.

מיכאל שמח שאלון יזם את התוכנית. בשבוע האחרון היה הרבה פחות כיף איתו: הוא לא שיתף פעולה עם הבדיחות של מיכאל (ופעם אחת – מיכאל גלגל עיניים כשנזכר בזה – אפילו ביקש ממנו לעזוב במנוחה את אודי השמן מכיתה ג'), לא התלהב מהתרגיל שהם עשו לרב דוד, התעלם מפתקים שמיכאל העביר אליו וענה לו רק בהפסקה, אפילו שינן בקול כמה פעמים. זה היה קצת מרגיז, ומיכאל כבר כמעט התייאש מהמחשבה שהם יסיימו את השנה באיזה תעלול מפואר, מתנת פרידה לתלמוד תורה. והנה היוזמה הזאת. מסתבר שיש חברים שאפשר לסמוך עליהם.

אלון התקרב בזהירות לחלון של הרב איציק והציץ פנימה.

"מה אתה רואה?" לחש לו מיכאל.

"אני לא מצליח לראות אם הוא שם", השיב אלון בשקט. "אבל המשרד חשוך, אז הוא כנראה יצא. וכמו שיהודה אמר, זאת השעה שהוא מסתובב בדרך כלל בין הכיתות".

הם הקיפו את המשרד וניסו את הדלת. היא הייתה נעולה.

"נחזור לחלון?" הציע מיכאל ואלון הנהן. זה דרש קצת מאמץ אבל הם הצליחו לפתוח אותו מבחוץ. מיכאל עשה לאלון סולם גנבים, ואז טיפס בעצמו לתוך המשרד.

האריזה של השוקולדים עמדה פתוחה על השולחן – הרב איציק כנראה לקח חטיפים כמספר הכיתות והשאיר את היתר במשרד. מיכאל הצביע עליה, אבל אלון הניד בראשו. "לא בא לי כרגע על השוקולד הזה. באנו להחזיר לרב איציק כי מגיע לו. בוא תעזור לי כאן עם החלון".

זה היה קצת יותר קשה ממה שהם חשבו – לקח להם זמן עד שהם הצליחו להבין איך החלון נע בתוך המסגרת. אבל כעבור כמה דקות של מאמץ וגישושים הם הצליחו לשלוף את החלון הראשון, וכעבור רגע גם את השני.

"נחביא אותם מאחורי הארון", לחש אלון, והם החביאו את שניהם. המסגרת קצת בלטה, אז הם הניחו מעליה מטאטא שמצאו שם, בתקווה שהרב איציק לא ישתמש בו היום. אלון הגיף היטב את הווילון וטיפס על מסגרת המתכת. מיכאל פנה ללכת אחריו, אבל נמלך בדעתו, שלף שני שוקולדים מהחבילה והטמין אותם בכיס המכנסיים, ואז קפץ גם הוא החוצה.

הם התגנבו אל קצה הקיר בהליכה שפופה, ואז הזדקפו והלכו בניסיון להיראות כמה שיותר טבעיים. שבילי התלמוד תורה היו ריקים לחלוטין, רק הקולות המשיכו לעלות מן הכיתות.

"תגיד", אמר מיכאל, "מה עושים אם הרב שפיציק יחשוד בנו?"

"למה שהוא יחשוד", ביטל אלון.

"אבל אם כן. אם הוא יכנס את כל התלמידים וישאל מי עשה את זה", התעקש מיכאל. "אתה תודה או לא?"

"לא נראה לי שזה יקרה", אמר אלון בביטחון. "זה הרי היה כל הרעיון, שנגיע ממש בסוף השבוע. בטח רק ביום ראשון הוא יגלה שהחלון נעלם, ואז הוא יחשוב שזה בטח ילדים מהיישוב עשו לו או משהו כזה. וגם אם לא, למה שהוא יחשוב שזה דווקא אנחנו".

מיכאל הנהן. התכנית של יהודה אכן הייתה מושלמת למדי, וזה הרשים אותו. אולי צריך להיות חבר של יהודה הזה קצת יותר. אלון נקש על דלת הכיתה ונכנס, מיכאל המתין עוד כמה רגעים ונכנס גם הוא. הרב חנן בדיוק היה באמצע זמן הסיפור הקבוע של יום שישי, וכנראה לא הבחין ששניהם היו יחד בחוץ, ומיכאל התיישב במקום והשתדל לעטות פרצוף תמים.

הלב שלו עוד הלם בכוח – להתחצף או לאחר זה דבר אחד, להעלים חלון בכוונה זה משהו שהם אף פעם לא עשו – אבל הוא השתדל להתעניין בסיפור, למרות שלא לגמרי הצליח להבין את המתרחש כי נכנס באמצע. הרב חנן אמר משפט שנשמע רגיל לגמרי אבל כל הכיתה חוץ ממיכאל התגלגלה מצחוק, ובדיוק באותה רגע נשמעה דפיקה על הדלת.

הרב איציק נכנס. מיכאל כמעט נאנק בבהלה בזמן שנעמד עם כולם, אבל הרב איציק דווקא נראה נינוח, ופנה אל הרב חנן. "נו, אז למי מגיע השבוע השוקולד?" הוא שאל בחיוך רחב ומזויף להפליא. "מי עשה לנו שבוע מתוק?"

כמובן. איזה טיפש הוא. הם רקמו תכנית שלמה סביב המנהג של הרב שפיציק להסתובב בין הכיתות, והוא הצליח לשכוח שהוא גם אמור לעבור בכיתה שלהם בסופו של דבר. טוב שהם הספיקו לחזור לפני שהוא הגיע, הרהר מיכאל והתרווח בכיסאו בהקלה. ככה הוא ראה אותם בכיתה, ואין סיבה שהוא יחשוד בהם.

"מי?" שאל הרב איציק בטון מופתע מקדמת הכיתה, ומיכאל חזר להתמקד במציאות.

"אלון, אלון", אמר הרב חנן. "הוא מאוד התאמץ השבוע, וגם כשהיה ליקוי חמה הוא עזר לכל הילדים לראות את השמש בלי להסתנוור. אני חושב שבהחלט מגיע לו".

מיכאל חשב שהוא לא שמע נכון – ולפי הפרצוף של סגן המנהל, נראה שגם הוא חשב ככה – אבל הרב איציק פסע אל שולחנו של אלון, הניח עליו את השוקולד, ואפילו צבט לאלון את הלחי. גועל נפש. מיכאל שמח שהוא לא צריך לשבת שם במקומו, מי רוצה צביטה מהאיש הזה.

הרב איציק פנה בחזרה אל הדלת. "אז שתהיה לכם שבת שלום, כיתה ו'", הוא אמר ונענה במקהלה חנפנית של "שבת שלום, הרב".

הרב חנן המשיך בסיפור, אבל מיכאל לא הקשיב. משהו רע עובר על אלון – מצטיין שבועי, בחייך. והוא עוד ממשיך בשנה הבאה בתלמוד תורה, בטח יהפוך לתלמיד טוב וחנון כזה שאי אפשר לדבר איתו, כמו צורי ואביחי. מה קורה פה. הוא כבר התחיל להכין בראש את נאום המצטיין השבועי שיעשה בהסעה. כולם יצחקו עד דמעות כשישמעו שדווקא אלון קיבל את החטיף מהרב איציק.

הדלת נפתחה שוב פתאום, הפעם אפילו בלי נקישה. מיכאל הרים את עיניו, וראה שהרב שפיציק חזר, ונראה חמור סבר להפליא. כל ילדי הכיתה נעמדו שוב אבל הוא נופף ביד בחוסר סבלנות והורה להם לשבת, ועוד לפני שהספיקו שאל: "מי יודע למה חזרתי הנה?"

למיכאל הייתה תחושה רעה שהוא יודע, והוא השפיל את המבט אל הקלמר. אף אחד מסביב לא הוציא מילה – כולל אלון ויהודה, למרבה המזל.

הרב איציק ניסה שוב: "נשאל את זה אחרת: האם מישהו פה יודע מה קרה לחלון במשרד שלי?"

רחש סמוי שעבר בכיתה גרם למיכאל ללכסן מבט בזהירות. כמו שחשד, כמה שולחנות ממנו אלון הרים את האצבע. מיכאל קילל בשקט, אבל כעבור כמה שניות של התלבטות מייסרת הרים גם הוא את ידו.

הרב איציק פסע אל שולחנו של אלון, ונטל את השוקולד שעוד היה מונח שם. הוא העביר את מבטו על ילדי הכיתה שישבו בדממה מוחלטת והתכווצו תחת עיניו. "צורי", הוא הכריז, "אני יודע שאתה בטח התנהגת יפה השבוע, וככל הזכור לי עדיין לא קיבלת את הפרס אפילו פעם אחת. אז הנה תורך הגיע". זה כבר שימח את מיכאל – החנונים יקבלו את הפרסים, הוא ואלון יקבלו את העונש. עולם כמנהגו נוהג. עם קצת מזל, אולי הם אפילו יקבלו יומיים בבית, דרך מצוינת להיפטר מהימים המעטים שנותרו עד סוף השנה.

הרב פסע אל דלת הכיתה. "קומו שניכם ובואו איתי", הוא הורה. מיכאל קם וראה שגם אלון נעמד במקומו. שניהם פסעו אל מחוץ לדלת ונעמדו ביציאה מהכיתה. מיכאל ניסה לצוד את עינו של אלון, אבל אלון עמד בראש מושפל.

"אני אשמח גם לדבר איתך אחר כך, חנן", הוסיף הרב איציק מאחוריהם, וסגר את הדלת. הוא הסתכל על שניהם במבט חמור סבר, ונראה שהוא על סף פיצוץ.

אבל רגע לפני שהוא פתח את פיו לצעקות שעמדו להרעים בכל התלמוד תורה, הדלת נפתחה שוב. יהודה עמד שם.

"הרב, אני מודה", הוא אמר. "גם אני הייתי חלק מזה".

נראה שזה ערער קצת את הביטחון העצמי של הרב איציק. הוא נשם נשימה עמוקה והורה להם ללכת אל המשרד שלו. הם צייתו, ומיכאל הרהר בדרך שאם אלון אכן עובר לצד של הילדים הטובים, יהודה הולך ומסתמן כמישהו שיכול להחליף אותו.

 

י.

באמצע החורף, כשהרב איציק התחיל לעבור בין הכיתות ולחלק את השוקולדים, זה בעיקר הצחיק את צורי. הוא הרי לא באמת צריך את הפרס הזה כדי לדעת שהוא תלמיד טוב, כולם יודעים את זה. חוץ מזה, היה די בטוח שהצביטה בלחי מול כל הכיתה לא תוסיף לו נקודות בתחומים שבהם הוא באמת צריך להשתפר.

אבל כעבור שלשה או ארבעה ימי שישי, הוא חשב פתאום שזה בעצם יכול להיות נחמד. לא בשביל השוקולד (חטיפים לא היו נפוצים בבית שלהם, אבל זה לא חסר לו), אבל הוא ידע שזה בטח ישמח את אבא, שהוא יראה לו את החטיף ויספר שנבחר למצטיין השבוע בכיתה. כמה קשה זה יכול להיות, הוא הרהר לעצמו, בכיתה של עשרים וחמישה תלמידים שהציון שלו בכל מבחן נמצא בחמישייה הפותחת.

שבוע אחד עבר ואחריו עוד שבוע. הרב חנן העניק את התואר לאביחי, לעמית וליהודה, וגם לבניה ("עזר מאוד למדריך לאורך הטיול"), ליהודה ("שינן נהדר השבוע") ופעם אחת אפילו למיכאל ("שבוע מצוין, תמשיך ככה"). צורי התחיל להיות קצת יותר ממוקד מטרה – הוא שינן חזק יותר, ענה על המבחנים בספר ישעיהו בכתב עגול יותר וניסה להיות הראשון שעונה לשאלות של כל הרבנים. זה לא הועיל.

בשבועות מסוימים הוא כבר הגיע ליום רביעי או חמישי, ואז נקלע לאיזו הסתבכות, או ספג גערה נדירה מאחד הרבנים, והבין שגם הפעם זה לא יקרה. במקרים אחרים הוא כבר חשב שהשבוע החטיף בטוח הולך אליו, אבל הרב חנן בכל פעם ציין שם של מישהו שאינו צורי.

רק באזור אייר, אחרי עוד בוקר שישי צורב ("יונתן מאוד השקיע השבוע, ובהחלט מגיע לו"), צורי פתאום הודה בפני עצמו שהתקווה והאכזבה הן לא באמת בגלל האור שיידלק בעיניים של אבא – הוא באמת רוצה את הפרס הזה. נכון שכתוב בפרקי אבות שצריך ללמוד שלא על מנת לקבל פרס, ועדיין מתחשק לו שהרב חנן יאמר את השם שלו, וכולם ידעו שהוא הצטיין השבוע. מה קרה, לתלמידים טובים אסור להצטיין? והלחי שלו אמנם לא משתוקקת במיוחד להיצבט, אבל הוא ישמח לקבל את המבט מלא ההערכה של הרב איציק. תמיד הייתה לו תחושה שהרב איציק מחבב אותו, והוא בהחלט כיבד את הרב איציק (בטח מאז ששמעון מכיתה ב' סיפר לו איך הרב איציק טיפל במהירות ובתכליתיות בחרם שעשו עליו) ואהב את השיעורים שלו. פעם אחת, מה קרה.

שבועיים לסוף השנה צורי כבר ידע שהוא היה צריך להרים ידיים, אבל כשהרב איציק נכנס באמצע הסיפור השבועי של הרב חנן הלב שלו שוב המריא בתקווה. אולי הפעם...

אבל הסתבר שלא. הרב חנן בחר דווקא את אלון ("הוא מאוד התאמץ השבוע, וגם כשהיה ליקוי חמה הוא עזר לכל הילדים לראות את השמש בלי להסתנוור. אני חושב שבהחלט מגיע לו"), והרב איציק צבט לו בלחי, נתן לו את השוקולד – למרות שהיה נדמה לצורי שאף אחד משניהם לא מתלהב מהמעמד – ויצא מהכיתה.

הרב חנן המשיך את הסיפור, אבל כעבור כמה רגעים הדלת נפתחה בבת אחת, והרב איציק עמד שם שוב. כל ילדי הכיתה נעמדו שוב., אבל הרב איציק נופף בידו בחוסר סבלנות ושאל: "מי יודע למה חזרתי הנה?"

צורי התיישב בין שאר הילדים, וניסה לנחש בינו לבין עצמו. נראה שאף אחד לא ידע, כי בכיתה שרר שקט מוחלט, ומשהו במראה של הרב איציק כנראה שידר שהוא לא יסבול תשובות מתחכמות.

הרב איציק ניסה שוב: "נשאל את זה אחרת: האם מישהו פה יודע מה קרה לחלון במשרד שלי?" זה כבר היה עוד יותר בלתי צפוי. מישהו שבר אותו מן הסתם, הניח צורי, אבל תהה למה הרב איציק חושב שזה קשור דווקא לכיתה שלהם. ואולי הוא פשוט עובר בכל הכיתות? זה לא הגיוני, הוא היה פה לפני כמה דקות, למה הוא לא שאל אז? וברור שאף אחד מהם לא שיחק בכדור ליד המשרד בחמש הדקות האחרונות... אבל למרבה ההפתעה אלון הרים את אצבעו, ואחרי רגע גם מיכאל, מרחק כמה שולחנות משם.

הרב איציק פסע אל שולחנו של אלון, ונטל את השוקולד שעוד היה מונח שם. הוא העביר את מבטו על ילדי הכיתה ואז הכריז: "צורי, אני יודע שאתה בטח התנהגת יפה השבוע, וככל הזכור לי עדיין לא קיבלת את הפרס אפילו פעם אחת, אז הנה תורך הגיע". הוא הניח את החטיף על השולחן של צורי ופסע אל דלת הכיתה.

"קומו שניכם ובואו איתי", הוא הורה. מיכאל ואלון יצאו ונעמדו בראש מושפל בכניסה לדלת. "ואני אשמח גם לדבר איתך אחר כך, חנן", הוא הוסיף וסגר אחריו את הדלת.

הרב חנן חיפש בדף את המקום שבו הפסיק, אבל גם יהודה הרים פתאום יד.

"הרב, אני מודה. גם אני קשור לעניין עם החלון", הוא אומר בשפה רפה. הרב חנן הסתכל עליו במבט עייף של מי שכבר לא יופתע היום משום דבר, ואמר לו שיצא ויגיד את זה לרב איציק.

הוא כנראה המשיך את הסיפור, אבל צורי לא הקשיב. רגשות סותרים התערבלו בבטנו: הנה הוא קיבל את השוקולד שהוא רצה, אבל הוא ממש לא תכנן את זה ככה. כלומר, בסתר ליבו הוא הסכים שזה כנראה יותר מגיע לו מאשר לאלון, אבל מה הקטע לקבל את זה יד שנייה, כסוג של ברירת מחדל? ומצד שלישי, אולי זו מחמאה שהוא הפך לברירת המחדל. המילים של הרב איציק "אני יודע שאתה בטח התנהגת יפה השבוע" הדהדו בראשו. נעמה לו הידיעה שיש מי שמבחין במאמצים שלו, מעריך אותו, חושב שמגיע לו. ובטח שנעמה לו המחשבה על השמחה של אבא ואמא כשיגיד להם שהוא המצטיין השבועי – הוא לא צריך לספר להם שהתואר הגיע על חשבון מישהו אחר. ובכל זאת הייתה לו תחושה חמוצה. ועוד כשזה על חשבון אחד הילדים הכי מקובלים בכיתה. אלון בטח ישנא אותו עכשיו. אולי הוא יחזיר לו את השוקולד בהסעה.

הצלצול הגיע לפני שהספיק להכריע בעניין, וצורי הכניס את השוקולד לתיק בפיזור נפש והלך אל האוטובוס. יהודה, מיכאל ואלון הגיעו רגע לפני שההסעה יצאה, והתיישבו כמה ספסלים מאחוריו – מיכאל קולני מהרגיל, אלון שקט מהרגיל, ושלושתם מחזיקים פתקים סגורים ביד. השמועות עברו בלחישה בין הספסלים, מהירות יותר מהאוטובוס האיטי. צורי לא ממש הקשיב, אבל נשמע שמיכאל ואלון גנבו משום מה את החלון מהמשרד, למרות שצורי לא ממש הצליח להבין למה שהם יעשו משהו כזה.

הוא המשיך להפוך את האפשרויות בראשו לאורך הנסיעה. פעמיים או שלוש הוא כמעט קם וניגש אל אלון, אבל לא הצליח להביא את עצמו לעשות את הצעד הזה. אלון מן הסתם יצחק עליו, יגיד שמי רוצה את השוקולד, שזה רק לחנונים, וצורי יישאר נבוך עם השוקולד ביד. חוץ מזה, התעקש קול קטן בתוכו, השוקולד הזה באמת מגיע לו. הוא לא קיבל ציון גבוה במבחן במשנה? לא שינן יפה? לא הסביר לכולם על ליקוי החמה? ולפני שהספיק לאזור אומץ – או לפחות להכריע – האוטובוס עצר וצורי העמיס את הילקוט על הגב וירד.

מיכאל ואלון המשיכו לעמוד ליד התחנה ולדבר בהתרגשות, וצורי הלך הביתה. כמה מטרים אחרי הסיבוב אחז בו דחף בלתי נשלט, והוא הוריד את הילקוט והוציא מתוכו את חטיף השוקולד הצבעוני. הוא קילף את העטיפה במהירות, ונגס בזהירות בקצה. אם יסתפק בנגיסות קטנות, הוא יוכל ליהנות חמש עשרה פעמים מהטעם של השוקולד. אולי אפילו עשרים.

אבל זו הייתה תחושה תפלה, כאילו הוא לועס קרטון. הוא לקח עוד ביס אחד, התבונן בחטיף, זרק אותו בכל הכוח אל בין השיחים ונכנס הביתה.

יא.

(הסצנה שאחרי הכתוביות)

בעשרה לחמש איתמר סגר את ספר ההיסטוריה (היסטוריה נמנית על רשימת בחינות הבגרות שהרב רוזנברג התיר להתכונן אליהן בשבת), לבש את חולצת התנועה ויצא אל הסניף. דביר נסע לשבת, אבל הוא התנדב לארגן את רוב הפעולה מראש, כולל הכנת החידות.

אתמול אחרי ערבית איתמר עבר בבית הכנסת בין החניכים, כמו בכל שבת, ועדכן אותם שהפעולה אמורה להיות שווה במיוחד, אז כדאי להגיע בזמן. את אלה שהוא לא ראה בתפילה הוא תפס בחוץ, וסך הכול ספר יותר מעשרים מבני השבט שנמצאים ביישוב השבת. עכשיו הוא פסע בזריזות: איילת הקומונרית אמרה בישב"צ האחרון שמדריך טוב זה מדריך שמגיע לפני החניכים, והוא בהחלט רצה להיחשב מדריך טוב.

כמה ילדים כבר התרוצצו ברחבה שלפני הסניף כשירד במדרגות שלוש דקות לפני שעת המפקד הרשמית, אבל למרבה המזל אף אחד מהם לא נמנה על שבט מעלות. הוא הניח את הניילונית בחדר מתחת הציור הגדול של בלו הדוב, יצא בחזרה ונעמד בפינה הקבועה שלהם בציפייה לחניכים שיתקבצו.

אהוד התייצב ראשון, כרגיל, וצורי הגיע קצת אחריו. חניכים נוספים טפטפו בקצב איטי להחריד, וכשאיילת נעמדה בקצה הרחבה איתמר היה צריך להעמיד דום רק שמונה חניכים. מיכאל ואלון התגנבו יחד והצטרפו לחברי השבט רגע אחרי שכולם עברו ל"הקשב", ואחריהם טפטפו גם יונתן ונדב.

"שבט מעלות בנים מונה שנים עשר חניכים", הוא הכריז כשהגיע תורו, והשתדל שהאכזבה לא תישמע בקולו. בשביל שנים עשר חניכים אולי הוא לא היה בא בכלל, אלא נשאר ללמוד לבגרות, ובטח היה אומר לדביר שלא ישקיע ככה בפעולה. הוא גם הרגיש מגוחך כשהמדריכים האחרים דיווחו על עשרים ואחד חניכים, שמונה עשר, אפילו עשרים וארבעה. נמאס לו להיות המדריך עם השבט הכי קטן. כפויי טובה, לא שווה להשקיע בשבילם.

איתמר הבחין היטב שלא כולם נכנסו לתפילה אחרי שירת ההמנון, וידע שאיילת מצפה ממנו ללכת לאסוף את החניכים שמבלים את התפילה על המדרגות בכניסה לסניף, אבל לא הצליח להביא את עצמו לעשות את זה. אין לו כוח לריב שוב עם מיכאל ואלון (שבאופן נדיר דווקא היה אתמול ליד אבא שלו בסוף התפילה). מתחילת השנה הם כבר העבירו שלוש פעולות שקשורות לתפילה, אם החניכים לא רוצים להיכנס זו בעיה שלהם. אם איילת תשאל הוא יגיד שדביר לא היה, והוא היה צריך להישאר בבית הכנסת של הסניף כדי לשמש דוגמה אישית.

לפחות תשקיע בדוגמה האישית לאלה שכן נכנסו, הוא ציין לעצמו, והקפיד לשיר בקול, להתפלל בכוונה ולסיים אחרי החזן. בחזרת הש"ץ הוא העיר לנועם ונדב שהתלחששו על הספסל שמאחוריו, ובמקום כלשהו באחורי הראש ציין לעצמו שזה קצת מוזר להיות בתפקיד הזה. רק ביום חמישי הרב רוזנברג העיר לו פעמיים על דיבור בתפילה, שלא לדבר על תפילות השחרית שהוא פספס השבוע... אבל הוא סילק את המחשבה מהראש, ופנה לנעוץ מבט חמור סבר בשני צחקקנים משבט מעפילים. זמן ישיבה לחוד וזמן סניף לחוד.

התפילה הסתיימה והחניכים זרמו החוצה. איתמר ניסה לגייס את כל ההתלהבות שלו: הרעיון של דביר דווקא נשמע טוב, החידות שלו נראו די יפות (אם כי איתמר לא הספיק לעבור על כולן, וקיווה שהחניכים לא יבקשו ממנו עזרה), ופרס בצורת שוקולד לקבוצה המנצחת אולי יביא קצת יותר חניכים בשבת הבאה. הוא אסף את כולם בחדר של השבט והרים את הניילונית.

הוא חייך במרירות כשנזכר שהוא עוד התלבט בדרך אם לחלק את השבט לשלוש קבוצות או לארבע. עכשיו הוא חילק אותם לשתי קבוצות, השתדל שבכל אחת יהיו גם זריזים וגם חבר'ה עם שכל, והקפיד להפריד בין מיכאל ואלון (הם תמיד העדיפו לחלק את הילדים מהתלמוד תורה לקבוצות שונות, בתקווה שזה יגשר קצת על הפער שנוצר בין אלה שלומדים ביישוב לאלה שלומדים בתלמוד תורה. חוץ מזה, השניים האלה יחד אף פעם לא מקדמים את הפעולות שלו לשום מקום).

"בכרטיסיות האלה יש רמזים שיובילו אתכם אל הפרס", איתמר נופף בניילונית, ולשמחתו ראה איך רמת העניין בו עולה כשהזכיר את המילה האחרונה. "קבוצה א'" – הוא הצביע אל צורי, נדב, בארי, ישראל, זיו ואלון – "אתם מתחילים ברחבה. קבוצה ב'" – הוא הצביע על אהוד, יונתן, עודד, נועם, יהודה ומיכאל – "אתם מתחילים מהמסדרון ליד חדר צוות. אבל אל תיכנסו אליו, דיר בלאכ". רק זה חסר לו, שאיילת תבוא לדרוש ממנו הסברים למה החניכים שלו שוב עושים בלגאן. "אני מחכה פה, אם אתם לא מסיימים תוך חצי שעה תבואו בכל מקרה".

הם יצאו לדרך, ואיתמר התיישב על הרצפה והתחיל לנסות לשחזר בראש את מה שלמד היום. מושגים התערבבו בראשו, והוא אף פעם לא הצליח לזכור מה קרה בעלייה הראשונה ומה בשנייה, מי הקים את השכונות שמחוץ לחומות ובאלו תאריכים כל זה התרחש.

די מהר הוא הופרע כשקבוצה ב' פרצה לחדר. "איתמר, אנחנו לא יודעים מה לעשות פה", התלונן נועם בקולי קולות. "מה זה המשימה המוזרה הזאת?"

איתמר לקח לידו את הפתק, ושמר על הבעה אדישה בעודו מנסה לפענח את צורת החשיבה המוזרה של דביר. הם עברו על זה מראש, אבל הוא לא היה לגמרי מרוכז, ועכשיו הצליח להבין בערך חצי מהטקסט.

"תנסו להתחיל מכאן. זה קשור לפרשת השבוע", הוא הצביע על אחת השורות. הוא התפלל שמישהו מהם יצליח לפענח את הרמז, ותפילתו נענתה: אהוד קרא בהתלהבות שהוא הבין, והם יצאו בריצה. איתמר התיישב בחזרה, ועבר להתרכז בחומר של בית שני – הוא אף פעם לא הצליח לזכור מי היה בגוש חלב, מי בגמלא ומי במצדה, אבל שמח לגלות שהוא לפחות זוכר את הערים האלה.

הוא ניסה להזכר בשנים שבהן כל אחת מהערים נפלה כשהוא הופרע שוב, הפעם בידי קבוצה א'. הוא קיווה שהפעם הם ישאלו אותו משהו פשוט יותר, אבל אז הבחין שהם נראים פרועים ועטורי ניצחון, ושאלון מנופף בשקית עם השוקולדים.

"כבר פתרתם הכול?" הוא באמת הופתע. הוא כבר חשב שהוא יצטרך בסוף לעלות בעצמו אל המרפסת העליונה ולהביא משם את הפרס.

"זה בעיקר צורי", אמר אלון בטון מלא גאווה וטפח על שכמו של צורי הנבוך. "הוא פתר את כל החידות שלכם תוך שתי שניות".

צורי השפיל את מבטו, אבל נראה בהחלט מרוצה מעצמו.

"ואני ואלון טיפסנו למרפסת", התפאר בארי. "תוך שנייה הגענו לשם. קלי קלות".

הם המשיכו לדבר בהתלהבות במשך כמה דקות על המשחק, ואיתמר נרגע בחזרה. הוא אמר בחצי פה שדביר הוא שהכין את רוב החידות ושהן דווקא ממש יפות, אבל הם לא ממש הקשיבו והוא לא טרח לחזור על זה. ישראל ונדב רצו לפתוח את חבילת השוקולד, אבל איתמר החרים אותה ואמר שיחכו לכולם כדי שהוא יסיים את הפעולה.

הקבוצה השנייה הגיעה כעבור כמעט רבע שעה. הם נראו קצת מאוכזבים, אבל איתמר הושיב אותם וניצל את הרגעים שהם הסדירו נשימה, כדי לספר את הסיפור שיוחאי הביא לו ביום חמישי, ואז להעביר את המסר של הפעולה (עבודת צוות, מסירות, אמונה במטרה). נראה שהעייפות של קבוצה ב' והציפייה של קבוצה א' הצליחו לשמור עליהם מרוכזים לכמה דקות, ורגע לפני שהם איבדו את הסבלנות הוא הוציא בחזרה את החבילה והעביר אותה לידיים של נדב.

נדב פתח את החבילה ומיהר לשפוך את כל החטיפים על הרצפה. היו שם עשרה, אבל זיו אמר שהוא לא רוצה. איתמר החליט להשהות את הרגשות השליליים שלו כלפי אנשים שמוותרים על שוקולד, כי ככה נשארו בדיוק שניים לכל אחד מקבוצה א'.

"רגע", עצר אותם בארי לפני שהם התחלקו על השלל. "אולי נתחלק גם עם הקבוצה השנייה?"

אף אחד לא התנגד ואיתמר שיבח אותם שזה רעיון יפה. בינו לבין עצמו הוא התלבט אם לשמוח מההצעה הזו (אולי הם הפנימו משהו מהפעולה, ואולי זה סתם בארי עם הלב הטוב שלו), או להילחץ מהתקלה הצפויה בעוד רגע, כשהם ינסו לחלק עשרה שוקולדים בין אחד עשר ילדים.

זה בדיוק מה שקרה. החניכים התנפלו על השוקולדים המפוזרים על הרצפה, ועשרה מהם סיימו עם שוקולד ביד. רק צורי, כמובן, חיכה שיגיע תורו וגילה את עצמו עומד מול רצפה ריקה. איתמר התלבט אם להתערב – אחרי הכול זה לא הוגן שדווקא הילד שפיענח את כל החידות יסיים בידיים ריקות – אבל לפני שהספיק אלון הציע: "צורי, רוצה לעשות איתי חצי-חצי?"

הוא לא חיכה לתשובה, אלא קילף את העטיפה, שבר את הפסק-זמן לשניים ונתן חצי לצורי. איתמר התבונן בשביעות רצון איך שניהם יושבים יחד ולועסים את השוקולד, ורשם לפניו לעדכן את דביר ואיילת שהוא כנראה הצליח סוף כל סוף לגבש קצת יותר את הילדים האלה.



סיפור בהמשכים תלמוד תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד